הפלאה על כתובות נ״ד

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

מפרשים:
1 פירש"י ד"ה בת ארוסה וכו' וילדה לו ומת וכו'. משמע מלשונו דלא נשאה כלל. והרא"ש כתב בשם הראב"ד דמיירי בנשואה ע"ש. והספק נראה דאף שנשאה כיון שנולדה קודם כתיבת הכתובה והוא כותב בלשון עתיד דיהוויין. אי נימא דתיקון חכמים הוא אפילו על הנולדה מקודם ולשון דיהוויין ר"ל שיהיו לאחר מיתה. ונראה דרש"י ז"ל ס"ל דבנשאה פשיטא דקאי גם על הנולדים כבר כדאמרינן לקמן דף ק"ב ע"ב מי לא עסקינן דהוו בשעת קנין כגון שגירשה ואהדרה משמע דקנין שני קאי אפילו על הנולדים כבר. ודוחק לומר דמיירי במפרש על הנולדה כבר. דא"כ היינו בת אשתו. ואפשר דס"ל להראב"ד דלא דמי להתם כיון שכבר נתחייב מתנאי בית דין מנשואין ראשונים אמרינן מסתמא דקאי הקנין גם עליהם. משא"כ הכא דנולדה קודם יש לומר דה"ל כאלו ילדה ממנו קודם אירוסין בזנות דאינה בכלל התקנה מדבעי דוקא בבת ארוסה. ומדברי התוס' נראה דלא מיירי בנשאה ממ"ש ד"ה בת יבמה וכו'. ומיהו אארוסה לא מצי למבעי לענין כתובת בית דין דהא לא יהיב לה האב מידי ואי בניסת כבר יש לומר דמש"ה כותב לה בשעת נשואין וק"ל: ועיין קונטרס אחרון סימן קי"ב:
2 תוספות ד"ה בת אנוסה מהו וכו'. תימא וכו'. בספר מגיני שלמה כתב דבאנוסה עצמה פשיטא דלית לה דבעינן הוכחה שאינה ניסת מפני כבוד בעלה מדאינה תובעת כתובתה. ובאנוסה כיון דלית לה כתובה ליכא הוכחה. אך מדברי רש"י לעיל דף נ"ג ד"ה אין לה מזונת באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה. משמע הא לאו הכי ה"ל מזונת אע"ג דליכא הוכחא. ותו אף לפי שיטתו הוי מצי למבעי כגון שהכניסה לו מעות בנדוניא וכתב לה כתובה כנגדן דאיכא הוכחא מדלא תבעה אותן ואפ"ה כיון דעיקר כתובה דתיקנו חכמים הא לית לה. ושפיר שייך למבעי אם יש לה מזונת. וק"ל:
3 רש"י ד"ה אבל מזוני וכו'. ור' יוסף בביתי יתירא וכו'. נראה המשך דבריו דכיון דאמר אבל מזוני אית לה אע"ג דהדר וכתב לה בביתי בתר ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי וכו'. ע"כ דהא דדריש ולא בבקתי לאו ממשמעות הלשון ואת תהא יתבא בביתי נפקא. דא"כ נימא נמי למעט מזוני מבביתי בתרא. אלא דרב יוסף מיתורא דבביתי בתרא נפקא ליה דירה לחודא. עוד יש לפרש דכוונתו הוא לפמ"ש הרא"ש דמוכח דא"צ לשכור לה בית. דא"כ מה"ת נימא שלא יהיה לה מזונת הא אפילו אם מזונת ודירה תלויים זה בזה הרי יש לה דירה. ובאמת צ"ל דנפקא ליה לר' יוסף הא דא"צ לשכור לה דירה כלל היינו מיתורא דבביתי והיינו דפירש"י מדקאמר אבל מזוני אית לה דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה משמע דס"ל דאין צריכים לשכור לה דירה והיינו מבביתי יתירא. מיהו יותר נראה כמ"ש בתחלה. דאי לאו יתורא אין למעט כלל ולא בבקתי דהא קי"ל במנחות דף ק"ח ע"ב בוח"מ סימן רי"ד סעיף י"ב דהאומר בית בביתי אני נותן לך נותן לו הקטן. וע"כ דהכא מיתורא נפקא. אך הא קשיא לי דהכא אמרינן דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה. ובהרא"ש ר"פ הנושא ובח"מ סימן ס' סעיף ג' איתא שם ממשמעות המשנה דר"פ הנושא ומבואר בירושלמי דהמחייב לזון את חבירו סתם צריך ליתן לו מזונת למקום שהוא. אח"כ אמר לו על שולחנו. והא דבאלמנה שאמרה איני זזה מבית אבא אין היורשים חייבים לזון אותה היינו משום דאת יתבת בביתי. משמע כאומר על שולחני כמבואר שם בדברי הרא"ש ר"פ הנושא הרי חזינן דמה דנפקא לן מלשון בביתי קמא אמרינן דדירה ומזונות תלוי' זה בזה דקאי בביתי קמא על ומתזנא דבתרי'. ולמה בביתי בתרא ס"ל לר' יוסף דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה דאף דיש לחלק ולומר כיון דאין העיכוב ממנה עדיפא מ"מ קשה דנימא דקאי ומתזנא על בביתי דבתריה נמי דכתיב גבי מזונת ממש יותר מבביתי קמא. ודוחק לומר דהא דקאמר אבל מזוני אית לה היינו לפי ברכת הבית כמו בעל שולחני דלא משמע כן מסתמא דלישנא. וכן משמע מדברי כל הפוסקים דאית לה מזוני משלם. ולולי דברי הרא"ש היה נראה דהירושלמי לשיטתיה דכתב הרא"ש כאן דחולק על סוגיא דידן וס"ל דאפילו אין לו בית צריך לשכור לה והא דס"ל דאין יורשים מחויבים לזון אותה בבית אביה הוא מיתורא דבביתי בתרא ובאמת לא נזכרו דברי רב יוסף בדברי הרמב"ם וש"ע דפסקו כירושלמי. וכסתם מתניתין דר"פ הנושא. דלא יאמר כשתבא אצלי אזונה. ועיין קונטרס אחרון. וק"ל:
4 תוס' ד"ה בביתי וכו' וביש להם בתים טובים היא מרוחת וכו' נראה כוונת דבריהם לפמ"ש התוס' לעיל דף נ"ג דדרשינן לשון הדיוט יותר ליפוי כח השטר מלגרוע א"כ כיון דדרשינן הכא לגרוע כ"ש דדרשינן ליפוי כח. ועפ"ז נלענ"ד לתרץ מ"ש הרא"ש דתלמוד ירושלמי סותר תלמודא דידן דגרסינן התם ר' זעירא שלח שאלה לר' נחמן בר יצחק ולאבימי בר פפא לא היה שם בית מאי. אמרו ליה היורשים שוכרים לה בית. ונראה דרבי נחמן בר יצחק ואבימי בר פפא לשיטתייהו אזלי דאמרינן לעיל דף נ"ג יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפא וכו'. אמרו ליה זיל קבר וכו' דהיינו דלא דרשי לשון הדיוט לכשתנשאי לאחר וכמ"ש התוס' לעיל דאף דליפוי כח כ"ע ס"ל דדרשינן לשון הדיוט אבל לגרוע לא דרשינן ולהכי ס"ל הכא דדרש"י בביתי דוקא ליפוי השטר. כמ"ש התוס' ולא למעט. א"כ ממילא למאי דקי"ל לעיל דדרשינן אף לגרוע. ה"ה הכא הלכתא כר' יוסף. ועיין בספ"ג דגיטין דף ל"א ע"ב דלפירש"י סתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק ודו"ק:
5 תוס' ד"ה ולית הלכתא וכו'. בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא וכו'. נראה דס"ל דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא וכו'. היינו משום דבכל אלו הטעם שאבידה מזונותיה משום דכל מה שמחייב את עצמו במזונותיה הוא משום זילותא דידיה כדאיתא לעיל דף מ"ג ע"א לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה וזו שאינה חוששת לכבוד בעלה אבידה מזונותיה. וסבירא ליה להש"ס דבתביעת כתובתה בבית דין הוא זילותא טפי מהני דלעיל. ולפ"ז נראה דהא דמסיק ולא והתניא וכו' כולה אסוקי מילתא הך דלית הלכתא משום דלפי מאי דס"ד דהני אין אבל תובעת כתובתה לא. משמע דלאו משום בזיון הבעל הוא אלא כיון דמסיק דדוקא תביעה בבית דין היינו משום דאיכא זילותא טפי כדאמרינן לקמן דף צ"ז שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והיינו דקאמר דלית הלכתא ככל הני שמעתתא משום דאינו בזיון כל כך. אלא כהא דשמואל. א"כ ממילא יש לומר דתבעוה לינשא עדיפא טפי כי היכי דלא תקשה שמואל אדשמואל. ובזה נלענ"ד דאין להקשות לפמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי דתובעת כתובתה מן האונס לא הפסידה. א"כ מאי מקשה ממוכרת כתובתה אין אבל תובעת לא. דילמא מכרה כתובתה היינו אפילו מאונס דסתם מוכרת זוזי אנסוה כדאמרינן לעיל דף נ"ג דזוזי אנסוה. ולפמ"ש ניחא דלפי הס"ד אין הטעם משום בזיון. אלא דהוי כהתחילה לגבות הכתובה ולא שייך לחלק בין אונס או לא. והירושלמי לפי האמת קאמר דטעמא משום בזיון. ובאונס אין להפסידה משום בזיון. ובזה נכון נמי הא דקשה לכאורה לרש"י ז"ל דס"ל בר"פ אע"פ דתובעת כתובתה אפילו מקצת כתובה הפסידה מזונותיה. ובמכרה כתובתה בעינן דוקא כולה. והכא משמע מדקאמר הני אין אבל תובעת לא. דמכרה כתובתה גרוע יותר מתובעת ולפמ"ש יש לומר דרש"י ס"ל דלפי האמת דבבית דין דוקא משום בזיון אין חילוק. דאפילו במקצת איכא בזיון וק"ל:
6 והנה מן הירושלמי שהביא רא"ש בההיא דבר כהן בעי לך משמע דנתפייסה ואפ"ה יש לה מזונת דלא כדעת התוס'. וכן כותבו המפרשים. ואפשר דיש לומר דכיון דקאמר מחמת בני אדם שאין מהוגנין לה. משמע דוקא דמיירי באותן שאין מהוגנין לה. אבל במהוגנין לפי כבוד בעלה אפילו נתפייסה יש לה מזונת שלא נתבזה בזה. וכשחוזרת יש לה מזונות. אבל באינם מהוגנים אפילו לא נתפייסה אלא שלא אמרה שהוא מפני שאין זה לפי כבוד בעלה אלא שאינן מהוגנים לה לפי כבודה הוי זילותא דידיה. והיינו דלא קאמר סתם שאין מהוגנים דבעינן' דוקא שתלתה בעצמה ולא בכבוד בעלה. וצ"ע. ויותר נלענ"ד דהא דקאמר בירושלמי דהוי אונס בההיא דבר כהן בעי לך. היינו דומיא דאמרינן בשמעתין דזינתה הוי אונס משום דיצרה אנסיה. ה"נ בתבעוה לנשא יש לומר דמחמת חימוד נשואין נתרצה וכשבטל הדבר הדר יש לה מוזנות וכה"ג מצינו בתבעוה להנשא ונתפייסה דצריכה לישב ז' נקיים משום חימוד. וכן משמעות הש"ס לעיל מהא דמקשה הא לא נתפייסה יש לה מזונת ופירש"י בלשון בתמיה דבודאי כשאין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה גרע טפי מנתפייסה דלא שייך יצרה אנסה דהא לא נתפייסה להנשא אלא שתלתה בכבוד עצמה והיינו דמתמה הא לא נתפייסה לא בתמיה. ולפ"ז יש לומר דדברי התוס' מסכימים עם הירושלמי דודאי הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו ע"כ דבזינתה לא הפסידה אף דהוי בזיון טפי משום דיצרה אנסה. ה"ה בתבעוה להנשא ונתפייסה וע"כ צ"ל דפליג אדר' נחמן. אבל על רב ענן דאמר לדידי מפרשא מיניה דמר שמואל וכו' דלא שייך יצרה אנסה א"צ לומר דפליג אלא דהא גרע טפי. וכן משמעות לשון התוס' בהדיא שכתבו א"כ קשה שמואל אדשמואל לרב ענן וכו'. ולא הזכירו דר' נחמן. ודוק:
7 שם גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה וכו'. לכאורה נראה דטעמא דרב הוא כדקאמר רב נחמן לקמן דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. אך נראה דלפ"ז היינו דוקא בבגדים שעשה לה הבעל בחייו. אבל בבגדים שעשו היתומים לה דהא הם חייבים בכסות ג"כ. כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו. כמ"ש בשיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא דלהכי אמר רב חייא בר אבון וחילופא בלקיט משום דלקיט היום עמו ולמחר הולך לו לא שייך אדעתא למיקם קמיה. וכ"ש דהכא לרב קיימינן דס"ל הלכה כאנשי יהודה דהיתומים יכולים לסלקה כתובתה ופטורים ממזונות. א"כ בכה"ג דמי ממש לגרושה דכתבו הפוסקים דלא שייך אדעתא למיקם קמיה. כיון דמגרשה מדעתו. ונראה דיש לומר דבאמת בהכי פליגי' רחב"א ורב כהנא דרחב"א ס"ל דטעמא דרב כדמסיק דאדעתא למישקל ולמפיק לא אקני לה. משא"כ בלקיט כיון דרשות בידו לחזור דקי"ל פועל חוזר בחצי יום. ולדידיה באמת מיירי בלאמנה שעליה בגדים שעשה לה בעלה. אבל ביתומים כיון דהרשות בידה לחזור מודה רב. אבל רב כהנא ס"ל דלאו היינו טעמא דרב. אלא שלא הקנה לה הבגדים כלל. והיינו דמנח ביה סימנא יתמא וארמלתא דא"צ לדחוק יתמא לקיט כפירש"י. אלא כוונתו יתמא וארמלתא שבאו לדין שהיתומים מסלקים את האלמנה. אפ"ה ס"ל לרב דשמין מה שעליה. ולפ"ז יש לומר לפמ"ש הריטב"א והובא באה"ע סימן צ"ט דאע"ג דשמין מה שעליה מ"מ אינו יכול לפשוט בגדיה כי אינו בדין. מ"מ משמעות שלח ופוק לא משמע הכי כמ"ש הב"ש. והנראה דלפי המשמעות של הריטב"א ז"ל דוקא באלמנה ולא בלקיט. דדוקא הבעל לא ניחא ליה דתתבזה. א"כ יש לומר ביתומים יכולים לומר שיתן לה הכתובה והיא תחזיר הבגדים. א"כ שפיר יש לומר דהיינו דקאמר דביתמא וארמלתא הדין הוא שלח ופוק כיון דמיירי בעשו לה היתומים כנלענ"ד. וק"ל:
8 שם א"ל רבא לר"נ וכי מאחר דתנן וכו'. ולכאורה קשה מאי ס"ד דרבא להביא ראיה ממתניתין דמיירי בחייו. דהא ודאי דבחייו קנתה מה שעליה דהא קי"ל דהמזכה לבע"ח אפילו על ידי אחר קונה. א"כ כיון דחייב בכסות אשתו וזיכה לה למה לא תקנה. ואיך יוכל להקדיש דבר שאינו שלו. וכ"ש דאין הגזבר יכול להוציא מידה בשביל ערך דאינו אלא כבע"ח אחר. וע"כ הא דאמר רב שמין מה שעליה. הוא משום דס"ל דכשנתאלמנה חוזרים. והיה נ"ל מזה ראיה לדברי הרא"ש ז"ל דאין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ורגל. והיינו דמדייק ממתניתין דתנן כסות אשתו ובניו משמע דומיא דכסות בניו דאינו חייב להלבישם. ואפ"ה קנו משום דמדעתו הקנה להם במתנה. והוי סבר דה"ה באשתו מיירי בכה"ג דאין בו חיוב והטעם משום דהוי כשאר נותן מתנה לאשתו דקנתה עולמית כדאיתא בפרק חזקת. ובש"ע סימן צ"ט. וע"ז משני דדוקא אדעתא למיקם קמיה. וממילא בגרושה דלא שייך זה כמ"ש הרא"ש אפילו בבגדי שבת ורגל אין שמין. ונ"ל דלדעת הרמב"ם דמחלק בין בגדי שבת ורגל לבגדי חול. דהמקשה הוי סבר דלרב אפילו בגרושה שמין דלא הקנה לה כלל א"כ אף שהוא חייב בכסותה כל זמן שהיא תחתיו אפ"ה אין לה בהם אלא קניו פירות כל זמן שהיא תחתיו. דאי בעיא מגרש לה וצריכה להחזיר. ומדמה דין זה למשכיר בית לחבירו וחזר והקדיש דאסור השוכר לדור בו כדאיתא בערכין דף כ"א והביאו התוס' לקמן דף נ"ט ע"ב. א"כ ה"נ אסורה ללבוש הבגדים. ועיקר הקושיא ממקדש ולא ממעריך. וע"ז משני כי תקני לה וכו'. ר"ל דקנין גמור הוא. ובאמת בנתגרשה אין שמין. אך קשה לי דהא בב"ק דף ק"ב ע"ב משני בתחלה כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו. אלא דמקשה התם ממעריך. א"כ מאי קשה ליה הכא ממקדיש דילמא באמת הטעם משום דאין דעתו להקדיש וממעריך לק"מ. כנ"ל. ותו קשה דלפמ"ש הריטב"א דמשמע מלשון שמין דא"צ אלא לשלם הדמים אבל גוף הבגדים הם שלא. א"כ מאי קשה ממקדיש דלא דמי למשכיר כלל שאינו אלא קנין פירות לבד. וצ"ל דהריטב"א כתב כן לפי המסקנא. אבל המקשה הוי ס"ד דצריך להחזיר הבגדים ממש. כמ"ש באה"ע סימן הנ"ל ע"ש. ויותר נראה דאף לרמב"ם דמיירי בבגדי חול שעשה לה יותר מכדי חיובו לפי כבודם. ועיין באה"ע סימן ע"א וסימן צ"ט מה שכתבתי עוד בזה בפירוש דברי הרא"ש ותשובת הרשב"א. ודוק:
9 שם בגמרא ההוא דאמר נדוניא לברת וכו'. כתב הרא"ש ובספרים כתב ת' זוזי נדוניא לברת. ואותה גירסא נראה לי עיקר דאם לא הזכיר סכום מעות מה חידוש הוא מה דפורני ליתמי וכו' השתא הוי חידוש אע"פ שהזכיר סכום מעות הריוח ליתומים כי לא היה דעתו רק שיתן לה הנדוניא עכ"ל. עוד כתב הרא"ש בעובדא דת' זוזי מחמרא דבסמוך דכתב הראב"ד ז"ל דוקא דאמר מדמי חמרא. אבל אמר מחמרא רווחא לברתא כדאיתא בפרק המקבל ולא דמיה כלל וכו'. נראה דדעת הרא"ש ז"ל דהנהו תרי עובדא חדא מילתא היא דלפי מה שהסכים לגירסת הספרים דאפילו אמר ת' זוזי בפירוש. אפ"ה אמרינן כיון דאמר נדוניא דהיינו שתקנה ממנו נדוניא אמדינן דעתיה שלא היה כונתו אלא על הנדוניא ולא קנתה המעות. וממילא אם הוזל נדוניא רווחא ליתמי. ה"ה אמר ת' זוזי מחמרא כיון דאמר ת' זוזי דהיינו שימכר היין בת' זוזי אמדינן דעתי' שכוונתו היתה על המעות שיהיו בעד היין. וממילא אם נתייקר היין רווחא ליתמי שלא קנה היין. והיינו דכתבו הב"י וב"ח על הטור סימן רנ"ג שכתב הנהו תרי עובדא דחמרא ודנדוניא שלא היה צריך לכפול הדברים ולפ"ז הראב"ד ז"ל דס"ל בעובדא דחמרא דדוקא שאמר מדמי חמרא לית ליה גירסת הספרים ת' זוזי נדוניא דלדידיה דס"ל גבי ד' זוזי מחמרא שקנה היין עצמו ליפות כחו. ה"נ בת' זוזי נדוניא קנתה המעות עצמן. והנה הריטב"א כתב והביאו הב"י שם גבי עובדא דנדוניא שמעתי מרבותי שאין להם לתת עד שתנשא וכו'. אבל האומר תנו ר' זוזי לנדוניתא חייבים לתת לה ר' זוז מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי וכו' ע"ש בדברי הסמ"ע והאחרונים שחילקו בין לשון בנדוניא או לנדוניא. נראה לכאורה דדעת רבותיו כשיטת הראב"ד דליפות כחו משמע דאם נתייקר רווחא דמקבל הוא. כמו שהביא הריטב"א שם סוגיא דגיטין. וס"ל נמי כגירסת הספרים ת' זוזי נדוניא וקשיא להו דלמה לא נימא גם הכא ליפות כחה דת' זוזי דוקא ולכך הוצרך לחלק דהכא מיירי שאמר בנדוניא שאני דמוכחא מילתא שלא היתה כוונתו אלא על הנדוניא. אבל לנדוניא אמר ממילא ליפות כחה. מיהו לפ"ז קשיא טובא על הש"ע בסימן רנ"ג דבסעיף י"ג שם העתיק לשון הטור באומר ר' זוז מייני דיוקרא וזולא ברשות היתומים. ובסעיף י"ו העתיק לשון הריטב"א באומר לנדוניא יוקרא וזולא דידה הוא. דלפמ"ש הרא"ש דליפות כחו לאו לענין יוקרא וזולא אין הכרח לחלק בין אמר בנדוניתא לאמר לנדוניתא. וצ"ל דס"ל דהא דכתבו רבותיו של הריטב"א דבאמר בנדוניתא דעתו שתקנה מיד את המעות. לאו משום הכרח הנ"ל אלא מסברא דנפשייהו הוא. כמ"ש שם דדמי לנותן דינר לעני ליקח בי חלוק דאינו אלא מראה מקום לו וכמ"ש הב"י שם בשם הרשב"א דהוי כאומר תנו מנה למזונת ע"ש נראה דכוונתו למאי דקאמר בסמוך אמר למזונ' ריבה לה מזונת. דהאי. למזונת אינו אלא מראה מקום תלמזונות יתירים. וראיתי בש"ע קטנים הובא שם בהג"ה בשם הגאון אבן העוזר ז"ל שהרבה לתמוה על דברי הב"י וב"ח הנ"ל ועל שאר אחרונים. ולפי הדברים שכתבנו דבריהם נכונים מאוד ודו"ק.
10 שם ע"ב א"ל כ"ש שריבה לה מזונות מה שיש לדקדק בזה מבואר באורך בקונטרס אחרון בסימן צ"ג ושיטת הרמב"ם וש"ע בזה ע"ש.
11 פירש"י ד"ה דנייחד לה בצוואה שכ"מ וכו'. משמע דס"ל דקבלה מהני ועיין בזה בקונטרס אחרון מ"ש בזה אך מה דפירש"י בלישנא אחרינא מטעם דאין האשה ניזונת ממשעבדי. לכאורה צ"ע דהא קי"ל דאשה ניזונת ממתנת שכ"מ דלא עדיפא מירושה דאורייתא כדאיתא בב"ב דף קל"ג וצ"ל דנתן להם במתנו' בריא וקשה מ"ט דר"ל ונראה דר"ל לטעמיה אזיל דאמר לעיל דף מ"ט ע"ב תקנת אושא בכותב נכסיו לבניו דאשתו ניזונת מהם. ומשמע אפילו לאחר מותו כדאיתא שם גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו' וכיון דהכא כתב לבניו שפיר ניזונת מהן ואע"ג דלא קי"ל כתקנת אושא כדמסיק שם. ועיין מ"ש שם דאפילו לאחר מותו לא קי"ל כוותיה מדלא הביאו הפוסקים. וע"ש מילתא בטעמא. מ"מ ר"ל מדשנה לתקנת אושא משמע דס"ל הכי ור"י יש לומר דלא ס"ל תקנת אושא אפילו לאחר מותו ומה דאמר שכנגדי חלק עלי ולא החזיר הדין היינו כדקאמר בסנהדרין דף ל"ג בטעה בשקול הדעת אם אין גדול הימנו א"י להחזיר הדין וז"ש שכנגדי חלק עלי ואין אני יכול להחזיר דינו אף דלית הלכתא כותיה. וללישנא קמא א"ש טפי דר' יוחנן גופא חזר בו כדקאמר בסמוך לדידי מפרשא מיניה דר' יוחנן כיון דאמר למזונת ריבה לה מזונת. ואפשר גם ללשון ב' יש לומר כן דר' יוחנן נמי ס"ל לתקנת אושא. אלא דס"ל ללישנא ב' דקבלה לא מהני כת"ק א"נ דס"ל דמחילה לא מהני למזונת כדאיתא באה"ע ריש סימן צ"ג אלא בשעת נשואין. ועמ"ש שם בקונטרס אחרון דה"ל מוחל דבר שלא בא לעולם וכמו שיבואר לקמן בר"פ אע"פ. אך כיון דהוי משעבדי וליכא אלא משום תקנת אושא בזה בודאי מהני מחילה דמה לי בחייו או לאחר מותו כיון דמחלה מחלה ור"ל ס"ל דלמזונות ריבה ולא מחלה. ובזה א"ש דלא תקשה ללישנא ב' דה"ל כעורכי הדיינין כמ"ש התוס' דברצונה תליא. ודוק:
12 סליק פרק רביעי. בעזר ה' מצודי וסלעי. משגבי וקרן ישעי. המלמד בינה לאנושי. יגה שביב אשי. ויאר עיני בפירושי. לפרק חמישי.
13 פרק אף על פי
14 מתניתין אע"פ שאמרו וכו'. בספר פני יהושע דקדק דסתם מתניתין משמע מלשון אע"פ שאמרו דכתובה דרבנן דלא כר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא ע"ש. ולע"ד נראה כמו שכתבתי לעיל במתניתין דף נ"א דאף לר"מ הכתובה שנכתבת קודם החופה הוא מדרבנן שתקנו שתגבה משעת חופה או שגירשה או שנתאלמנה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה וזה אינו מדאורייתא דאינו אלא מהר הבתולות דהיינו משעת ביאה וטעם התקנה כדי שתכתב הכתובה קודם החופה שתסמך דעתה ותהיה החופה ראוי לביאה ע"ש וזה עיקר הדין דקמ"ל מתניתין הכא דרשאי להוסיף ולא אמרינן דקיצותא עבדו רבנן והיינו בזו הכתובה הנכתבת קודם החופה דמפרסמא מלתא וה"ה שלא לבייש את מי שאין לו אבל פשיטא הוא שכ"א יכול ליתן שטר או שיעבוד אחר הנשואין לאשתו ובזה א"ש נמי לישנא דגוב' ר"ל דגובה משעת חופה כדאיתא לעיל דף מ"ד מגבא מאימתי גביא אחד זו ואחד זו מן הנשואין. וק"ל:
15 תוס' ד"ה אע"פ וכו' והשיב לו וכו'. עיין במהרש"א ובספר פני יהושע שכתבו דמה שהביאו ראיה מההיא דמתנה שומר חנם וכו' משום דהתם בשומר חנם אף באית ליה נכסי משמע דמשעבד גופו דאין חיוב האונסים ושעבוד נכסיו אלא משעה שנאנס כדאיתא לעיל דף ל"ד ע"ב. מיהו לכאורה אין זה ראיה דודאי יכול אדם לשעבד נכסיו שיש לו היום שיהיו משועבדים לאחר ל' יום ולהתנות אף בדבר שלא בא לעולם ואין ראיה לשעבוד גופו היכא דל"ל נכסי. ונראה דעיקר ראייתם מהא דמשני כשקנו מידו וקי"ל דכל קנין במעכשיו הוא דאל"כ הדרא סודרא למאריה וכיון דס"ל דאין שעבוד נכסיו מתחיל אלא משנאנס לא שייך קנין אלא על כרחך דגופו משועבד מהיום והיינו שדקדקו התוס' והביאו שינויא דכשקנו מידו. ועמ"ש לקמן כנ"ל לפי שיטתם ז"ל אלא דאכתי קשה לי. חדא כיון דאין ההוכחא אלא משמואל דמשני כשקנו מידו כנ"ל ותו דבל"ז משמע מדבריהם דלר' יוחנן לק"מ כמו שיבואר לקמן בס"ד א"כ דילמא ס"ל לשמואל כלישנא אחרינא דלעיל דף ל"ד ע"ב דמשעת משיכה מתחייב באונסין. ותו קשה לי על פירושם דאפילו נימא דבשואל אין החיוב מדינא דאורייתא אלא משעת האונס אפ"ה יש לומר כשמחייב עצמו שאני ודלמא באמת בזה משועבדים מיד נכסיו. ודוחק לומר דדייקי לישנא להיות כשואל משמע כשואל ממש ותו קשה לי הא אף לפ"ז ע"כ לא דמי מתחייב עצמו לדין תורה דשואל בשיעבוד הגוף דהא בשואל אפילו שיעבוד הגוף ליכא מעכשיו כדמשמע לעיל שם בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דפטר ואס"ד דכבר נתחייב בשעבוד גופו משעת שאלה הא אין באין כאחד וצ"ל דכוונתם בשיעבוד הגוף מעכשיו לאו בתורת חיוב אלא דמשעבד גופו מעכשיו לשמור הפיקדון שמירה מעולה כמו שואל. והיה נראה קצת ראיה לדבר דאי נימא דמקבל עליו לשלם אם יאנס כיון דאונסיה לאו בידו ה"ל אסמכתא כדאיתא בב"מ בפרק איזהו נשך דף ע"ד ובח"מ סימן ר"ז דכל שלא אמר מעכשיו ואינו בידו הוי אסמכתא. אך זה דוחק חדא דא"כ מאי ראיה הביאו לכאן דלא דמי שיעבוד לשמור לשיעבוד חוב. ותו נראה דאין זה סברא ששיעבד גופו לשמור מאונסים כיון דאונסים אין בידו כלל לשמור כמ"ש. ע"כ אין שייך שום שיעבוד לשמור אלא לשלם אם אנס וע"כ צ"ל דלאו אסמכתא הוא. דכיון דאונסים אין בידו כלל עדיפא טפי ולא הוי אסמכתא כמ"ש התוס' שם בפרק איזהו נשך דדוקא בדבר שהוא בידו קצת ולא הוי בידו לגמרי הוי אסמכתא ע"ש. אמנם לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד מפשטות דבריהם ז"ל דכוונתם כמ"ש הרא"ש ז"ל כיון דסתמא נקיט משמע אפילו לית ליה נכסי ואין מקנה שום נכסים. והא דלא הוכיח התוס' ממתניתין דידן דנקט סתמא יש לומר דודאי פשיטא להו דלר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דיכול לשעבד נכסיו שיהיו לו אף שאין גופו מתחייב מהשתא אלא דקשה להו למאי דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא בשיעבוד החוב וכיון דחוב ליכא אינו יכול לשעבד א"כ יש לומר דמתניתין ר' מאיר הוא כמ"ש לעיל דסתם מתניתין ר"מ אבל התם דמשני כשקנו מידו אפילו ר' מאיר מודה כמ"ש לעיל דכל קנין בעי מעכשיו דאל"ה הדר סודר למאריה והא ודאי דאף לר' מאיר אין הקנין אלא משבא לעולם כדאיתא בר"פ המפקיד משא"כ במתניתין דמקנה נכסים בשטר הכתובה שפיר יש לומר דרבי מאיר הוא. ודוק:
16 ועוד נראה מפשטות דבריהם ז"ל דלר' יוחנן דמשני התם בהאי הנאה דמהימן וכו' לא קשה מידי משום דכשמקבל הנאה ה"ל כמקבל ממון כשאר בע"ח שלוה ממון ואינו מתחייב מעצמו ושפיר משעבד אפילו דבר שלא בא לעולם וצריך להבין דא"כ מאי קשיא להו הכא דהא אמרינן לקמן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת ביאה או משום חיבת חופה כדלקמן א"כ ה"נ יש לומר דבהאי הנאה מתחייב. ונראה דודאי התוספת שפוסק לה בשעת אירוסין כדמשמע במתניתין בסמוך נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין וכו' ודאי מהני כדאיתא לעיל דף מ"ז בחיוב האב או הבעל דמהני בהנאת דאחתוני או בהנאת דחיבת חופה וביאה ולא קשה להו אלא במה שנהגו שמוסיף החתן בשעת חופה דבל"ז היא נשאת לו רק שמוסיף לה מעצמו ואין כאן שום סברא לומר שמקבל הנאה הוי כמקבל ממון. ונראה דהך מילתא תליא בפלוגתת הפוסקים באנ"ע סימן ס"ו סעיף ח' דלדעת הרמב"ם ז"ל דשייך מילתא דרב גידל דכמה אתה נותן לבניך וכו' אפילו במחייב עצמו בשעת החופה דאפ"ה שייך משום חיבת חופה. כמ"ש שם הטעם מפני דהוי מצי לצער אותו א"כ גם הכא לק"מ. אך לדעת המרדכי דלא שייך חיבת אחתוני אלא בשעת אירוסין שפיר הקשו. ונראה מדבריהם דס"ל כוותיה ולפ"ז ממילא דלא קשה מה שלא הוכיחו ממתניתין דידן דמתניתין מיירי שפסק על התוספת משעת אירוסין כנ"ל וזה בודאי מהני כנלענ"ד נכון. מיהו נראה דנהי דלא פסיקא להו להקשות לר' יוחנן משום דה"מ לחלק כנ"ל. אבל אליבא דאמת דאדם יכול לחייב גופו א"צ לזה ואף לר"י בעינן ששעבד גופו כמשמעות הפוסקים דהא קי"ל כר' יוחנן שם. ואפ"ה כתבו הכא דבעינן ששעבד גופו. וק"ל:
17 ועיין בלשון הרא"ש ז"ל דמשמע ליה דמתניתין דידן איכא לאוקמא בדאית ליה ומתניתין דהשוכר משמע בכל ענין ואפשר משום דאין דרך להוסיף בדאין לו כדמשני דהוי אמינא דקיצותא עביד שלא לבייש את מי שאין לו משמע דבאית ליה איירי:
18 בא"ד דבשלמא כשיש לו וכו' ואפילו נאבדו וכו'. משמע דס"ל דבזה שפיר מתחייב ומשעבדי נכסיו ולא משמע כן מלשון הרא"ש ז"ל תדע דמסיים לשיטת הי"מ דהודאת בע"ד דאין טעם זה מספיק לנכסים שידוע שלא היה לו באותו שעה ולדברי התוס' כיון שהיה לו נכסים כפי הודאתו מועיל אפילו נאבדו וקנה אחרים. ונלע"ד דלשיטת הפוסקים בח"מ סימן ר"י דמקנה דשל"בל עם דבר שבא לעולם קנה שתיהן א"כ ה"נ יש לומר כיון דחל על נכסימן שיש לו באותו שעה ה"נ חל על נכסים שקנה אחר כך והתוס' והרא"ש ל"ל סברת הפוסקים אלו. וק"ל:
19 והנה לכאורה קשה על הרא"ש דע"כ מוכרח דנאבדו וקנה אחרים מהני מהא דר' ינאי דבסמוך דאמר דתנאי כתובה ככתובה לענין שבח והטעם הוא משום דה"ל ראוי קשה מאי איריא שבח תיפוק ליה דאפילו נכסים שקנה אח"כ לא משתעבדי לתוספת בשלמא לדעת התוס' יש לומר שהיה לו נכסים אחרים ונאבדו וה"א דתגבה דשבח וא"ל שדבח לא דמי לקנה אח"כ משום דמגוף השדה אתי זה אינו דהא משבח ילפינן בב"ב דף קנ"ז דמשתעבדי לב"ח נכסים שקנה אחר הלואה. ומיהו לפמ"ש לעיל דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מהני בודאי חיוב התוספת וה"מ הרא"ש ז"ל לאוקמי מתניתין כדר"מ כמ"ש לעיל באמת לשיטת התוס' אלא דהרא"ש ניחא ליה טפי לאוקמי אפילו כרבנן וביש לו נכסים אבל ר' ינאי איתא ביבמות דף צ' דס"ל כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר הוצרך לומר בשבח משום דהוי ראוי ואפילו אי נימא דמלון הש"ס הוא הנ"מ אלו מ"מ אין קושיא כיון דאליבא דר' ינאי קאמר. ודוק:
20 עוד מצינו חילוק לשון הרא"ש ז"ל מדברי התוס' ז"ל שכתב וז"ל וגם אינו משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד אלא לכשתתאלמן וכו' ולכאורה אינו מובן דהא באמת השיעבוד מיד הוא דגובה משעת הנשואין כדאיתא לעיל דף מ"ד ובכמה דוכתין ומה נ"מ שהתשלומין אינו אלא לכשתתאלמן או תתגרש. ונראה דדעתו ז"ל דהמ"ל דנהי דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ מצינו בפירות דקל דמהני תפיסה כדאיתא בב"מ דף ס"ו דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ועיין בח"מ סימן ר"ט ס"ד בהג"ה וז"ל וה"ה בשאר דברים שלא באו לעולם אפילו לא תפיס אלא כתב לו שטר ומסר לו השטר כמאן דתפס דמי. ועיין בט"ז שכתב שם דאפילו כתב שטר בשעת מכירה מהני א"כ הוי אפשר לומר דה"נ כיון שכותב לה אמרינן לענין זה דהשטר העומד לגבות כגבוי דמי ושפיר חל השיעבוד על הנכסים הבאים אח"כ ברשותו דלגבי שיעבוד כתפס דמי ועל זה קאמר כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא לכשתתאלמן לא שייך לומר דהוי כגבוי כדמקשה הש"ס לקמן דף פ"א והא בעי' כשתנשאי לאחר וכו' ונראה דהוצרך הרא"ש ז"ל לזה דהא דבאמת ה"מ התוס' להביא ראיה מהא דקאמר לקמן ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר דאע"ג דלא לוה ממנו מעות מעולם מהני ומשמע אפילו ל"ל נכסי השתא מדקתני סתמא כמ"ש הרא"ש ז"ל בהאי דמתנה שומר חנם להיות כשואל אלא דהתוס' דהכא הוא בשם ר"י דס"ל התם כשיטת רש"י ז"ל בר"פ הנושא דמיירי בהודאה אבל הרא"ש דס"ל כשיטת הר"ת שם דמיירי במתחייב מעצמו ע"כ צ"ל משום דהוי אפשר לחלק דהתם בשטר יש לומר דכשבאין הנכסים לידו ה"ל השיעבוד כאלו כבר מוחזקין תחת יד בעל השטר ומהני תפיסה בדבר שלא בא לעולם אבל בכתובה לא שייך זה כנלענ"ד. ודוק:
21 רש"י ד"ה תנאי כתובה וכן מזונת וכו'. כתב הר"ן דמ"ש וכן מזונת לא בא לומר שיהא בכלל לשון כתובה דא"כ היכי שקלינן וטרינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא. הרי מחלה הכל וכו'. ולע"ד נראה ליישב לפמ"ש לעיל שם פרק נערה לתרץ קושיא הר"ן שם מס"פ הנושא דמהני מחילה אף למזונת. תירצו דהתם בס"פ הנושא למוחלת ליורש"י עצמן ודאי מהני דהוא נכלל מחילת הכתובה. אבל במוחלת הכתובה לבעל אין המזונת שלאחר מותו בכלל משום דמן הסתם אין דעתה על זה ע"ש. ומשאר טעמים שכתבו שם. א"כ שפיר יש לומר דהכא מיירי במוחלת ליורש"י ועוד היה נראה דיש לומר דכשמוחלת לבעל אפילו מוחלת בפירוש מזונת דלאחר מיתה ה"ל מוחלת דבר שלא בא לעולם ולא מהני המחילה דאין החיוב מתחיל עד אחר מותו ושקלא וטריא דפירק נערה אינו אלא אם נימא דכיון שמחלה הכתובה אבידה ממילא מזונותיה ועמ"ש בסוף פרקין דלעיל א"כ יש לומר דהכא מיירי אפילו במוחלת לבעל דר' ינאי לשיטתיה דס"ל ביבמות אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכ"ש שמואל אלא דלע"ד יש לומר דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא מהני מחילה לבעל על מזונת שלאחר מותו דהא לא עדיף ממוכר ונותן לאחר שלשים יום. דקי"ל דאם מת בטל המכירה. אם כן ה"נ מה יועיל מחילה שמחלה לבעל לאחר מותו דכיון שמת בטלה המחילה. וא"ל דהוי כמוחלת ליורשים דהא מחילת הכתובה לבעל. ואיך נכלל בו מחילת המזונת ליורשים. ומחוורתא כמ"ש לעיל דהכא מיירי במוחלת ליורשים עצמן. וק"ל:
22 פירש"י ד"ה למוכרת וכו'ומכרה את הכל וכו'. לכאורה קשה במוכרת ונחזי אי דמי כתובה בטובת הנאה. או דמי תוספת. דמסתמא קאמר אפילו התוספת הוא כפלי כפליים. כדמקשה בב"ק דף מ"ו ונחזי אי דמיא רדיא לרדיא וכו'. וצ"ל דליכא שום אדם דקרי לתוספת תוספת דבכה"ג אין הדמים ראיה כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הספינה. ועוד קשה דהא מקשה בב"ב דף ע"ח גבי צמד ואי אין הדמים ראיה ולהוי בטול מקח. ומשני דאין ה"נ. ולמאי דס"ל להרא"ש והובא בח"מ סימן ס"ו דאף דאין אונאה לשטרות מ"מ ביתר מפלגא יש אונאה א"כ צ"ל דבאמת אי הוי יתר מפלגא ה"ל ביטול מקח דאף דהבעל מוחזק אם מכרה לו אפ"ה כיון דכולי עלמא קרי לתוספת שם כתובה הכל בכלל. מיהו לא ידענא מנ"ל לפרש כן דה"מ לפרש כמו שפירש בתובעת. וכן כמו שפירשו התוס' בתובעת דאם תבעה הכתובה עצמה יש לה מזונת וה"נ יש לומר לפירש"י אם מכרה התוספת אין לה מזונת. דהא ס"ל כר"ש דמקצת כסף ככל כסף. ולפירוש התוס' אם מכרה הכתובה עצמה ולא התוספות יש לה מזונות. מיהו לפמ"ש המפרשים דס"ל לרש"י דתובעת מודו רבנן דאפילו תובעת מקצתה איבדה מזונותיה דטעמא משום תביעה בבית דין ואיכא בזיון הבעל יש לומר דכי היכי דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל דתובעת כפירוש התוס'. כמ"ש הר"ן דמשמעות לשון ולתובעה הוא משמע בשביל שתובעת התוספת ולא בשביל שלא תבעה. ה"נ לא ניחא ליה לפרש דאם מכרה הכתובה ולא התוספת יש לה מזונת דזה אינו במשמע בלשון ומוכרת. דזהו בשביל שלא מכרה. מיהו ה"מ לפרש לפמ"ש הרא"ש דף צ"ו ע"ב וקי"ל כותיה דאם מכרה מקצת הכתובה יכולים היורשים לסלק כתובתה אע"ג דקי"ל כאנשי גליל. א"כ ה"נ יש לומר דאם מכרה התוספת יכולים היורשים לסלק כתובתה ולפטור ממזונת ואפשר דכיון דכתב הרא"ש הטעם משום דכל אחת תגבה כתובתה ותשאיר פרוטה. מ"מ בתוספת לא שייך זה. כיון דנשאר כל עיקר הכתובה יש לה מזונת ועמ"ש לקמן גבי כל זמן בבית אביה וצ"ע. מ"מ נראה לפי שיטת התוס' דמפרשי בתובעת שלא הפסידה כששיירה התוספת ה"נ יש לומר במוכרת. ובזה א"ש דלפי שיטת התוס' בפוגמת דמיירי בשני שטרות א"כ לא מיירי בענין אחד דהא במוכרת ע"כ צ"ל לפירש"י בשטר אחד דאל"ה לא שייך לומר שמכרה התוספת דהא בעינן כתיבה ומסירה א"כ נחזי אי מסרה לו שטר התוספת או לא. ולפמ"ש לענין מזונת שפיר מיירי בשני שטרות ורש"י לשיטתיה דמיירי הכל בשטר אחד. ודוק:
23 שם בד"ה ולפוגמת הא דלא פי' כפשטיה כמ"ש התוס' דאם קבלה על הכתובה צריכה שבועה גם על התוספת והא לא נשמע מהא דקאמר ולשבועה דקמ"ל דפגימת כתובה מהני להתוספת. ולכאורה היה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמשנה מפורשת היא לקמן דף פ"ז היתה כתובתה אלף זוז היא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה משמע דלא תפרע כלל אלא בשבועה. וצ"ל דמהתם ה"א כשאומרת שנתפרע על עיקר כתובה דמסתמא פריעת מנה ראשונה הוא על עיקר הכתובה ואכתי לא ידענא באומרה בפירוש שקיבלה על התוספת דמהני בפגימות כתובה אלא לשיטת התוספות צ"ל באמת כמו שכתבו דקמ"ל בשני שטרות ורש"י ל"ל הך סברא כיון דשטר בפני עצמו לא נפגם. מיהו לפ"ז צ"ל הא דקאמר בסמוך ולשבועה אע"ג דקתני במתניתין שם בהדיא בפוגמת ועד אחד מעיד שהיא פרועה אפילו היתה כתובתה אלף זוז לא תפרע אלא בשבועה מ"מ קמ"ל לענין הנפרעת שלא בפניו ומנכסי יתומים ולקוחות דאינו מפורש שם במתניתין שהיה כתובתה בתוספת אך זהו דוחק גדול דמה"ת נחלק בין הנשבעים ונוטלין כיון דתנן במתניתין בפוגמת ועד אחד ה"ה לאינך ותו דלא משמע כן מלשון רש"י לקמן בד"ה ולשבועה דנקט נמי עד אחד מעידה שהיא פרועה. והעיקר בזה נלענ"ד דהוצרך הכא לפוגמא ולשבועה דלא נשמע ממתניתין לקמן משום דבאמת קי"ל דגילגול שבועה מדאורייתא ואפילו לא טען הבית דין מגלגלין אפילו בנשבעין ונוטלין כמבואר בח"מ סימן צ"ד א"כ פשיטא היכא דצריכה לישבע על עיקר הכתובה צריכה לישבע נמי על התוספת מצד גילגול אפילו אם לא היתה תנאי כתובה ככתובה וע"כ צ"ל דמיירי הכא בפוגמא לפירש"י דקמ"ל דפגימות תוספת מהני להשביעה על עיקר כתובה היכא דאין הכחשה בתוספת כגון שמודה הבעל על התוספת דלא פרע ואין מכחיש אלא על עיקר כתובה אי נמי דליכא נכסי כי אם על עיקר כתובה אי נמי שהיא אינה רוצה להפרע עתה אלא עיקר הכתובה אפילו הכי צריך שבועה וכן לקמן ביתומים ולקוחות מיירי בהכי היכי דליכא נכסי או שהיא אינה רוצה להפרע רק התוספת אי נמי שכבר נשבע על עיקר הכתובה בפירוש. וכל זה אינו נשמע ממתניתין לקמן. ודוק:
24 ונראה לפרש טעמא דרש"י ז"ל דלא ניחא ליה לפרש כפירוש התוס' דפגימות הכתובה מהני לישבע על התוספת דא"כ תקשה להיפך למה ל"ל תו ולשבועה כיון דכבר נשמע בפוגמת דצריכה שבועה על התוספת ה"ה דנשמע דנשבעת על התוספת כשאר נשבעין ונוטלין דמ"ש כנ"ל. ודוחק לומר דנקט ולשבועה כי היכא דנדע מיתורא דלפוגמת דפגימות כתובה מהני לתוספת והוצרך לפרש דלפוגמת היינו דפגימות התוספת מהני לישבע על העיקר אבל על התוספת בעצמו ה"א דאין צריך שבועה כלל דלא תיקנו בתוספת שבועה מטעם שיבואר בס"ד לקמן שיטת רש"י ז"ל והתוס' דמפרשי דלא תגבה גם התוספת אלא בשבועה באמת אזלי לשיטתם שפירשו לקמן ובשבועה בענין אחר כמו שיבואר שם בס"ד וק"ל:
25 ועוד נראה דיש לומר הא דלא פירש"י ז"ל כפי' התוספות בפוגמת דפגימת כתובה מהני על התוספת דס"ל לרש"י ז"ל כיון דקי"ל אסור לאדם להשהות אשתו בלא כתובה א"כ ממילא כשיושבת תחת בעלה לא מבעיא כשמקבלת סתם מסתמא קיבלה על התוספת אלא אפילו כשמקבלת בפירוש על עיקר הכתובה אפ"ה ממילא נעשה מן התוספת עיקר כתובה דהא משום הכי אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת כדין המקבלת כתובתה או מוחלת לבעלה דקי"ל דאסור לדור עמה עד שיכתוב לה כתובה אחרת אלא כיון דאיכא תוספת חזר התוספת לעיקר כתובה א"כ אפילו יהיה התוס' אלף זוז מ"מ כיון דנגד מה שקיבלה על עיקר הכתובה איזה סך חזר זה הסך מן התוספת להיות עיקר כתובה. וממילא דהדר ה"ל כקיבלה על התוספת כיון דעיקר כתובה נשאר על התוספת ולא ניחא ליה לפרש. דמיירי שהפגימה על הכתובה היה לאחר גירושין כבר דלשיטתיה אזיל כמו שיבואר בסמוך דס"ל דהא דצריך לאשמועינן הכא טפי משאר שטרות דעלמא דצריכין שבועה הוא משום דמיירי בפרעון בהיותה תחתיו דהוי כמו בתוך זמנו כמו שיבואר לקמן א"כ ע"כ צ"ל שקיבלה בהיותה תחת בעלה. ודוק: