הפלאה על כתובות נ״ד

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות נ״ג ×¢×´×‘ הפלאה על כתובות נ״ה ×¢×´× »

1 רש"י פתח ↗

בת ארוסה - הבא על ארוסתו וילדה לו ומת ולו בנים יש לה מזונות מנכסיו או לא:

2 תוספות פתח ↗

בת אנוסה מהו - תימה דאנוסה גופה תיבעי:

3 רש"י על כתובות פתח ↗

אבל מזוני אית לה - בבית אביה מנכסיו ולא אמרינן כיון דלא קרינן בה ואת תהא יתבא בביתי לא קרינן בה ומתזנא מנכסי ורב יוסף בביתי יתירא דריש דתקון למכתב בביתי תרי זימני ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי:

4 תוספות על כתובות פתח ↗

בביתי ולא בביקתי - כשאין להן כי אם ביקתי היא מפסדת דלכולי עלמא יכולין לגרשה וביש להם בתים טובים היא מרווחת בהאי לישנא דביתי שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה כדאמרינן בהנושא לקמן כתובות דף קג. ואין להחליף לה לגרוע ממנו או שמא אפילו לכיוצא בו:

5 כתובות פתח ↗

אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין מַאי טַעְמָא? אָמַר עוּלָּא: מִשּׁוּם חִינָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין.

7 שולחן ערוך, אבן העזר פתח ↗

שמין לאשה אלמנה בגדיה. ובו ב סעיפים:אלמנה שבאה לגבות כתובתה שמין כל בגדיה בין של חול בין של שבת ומנכין אותם מכתובתה וחלוצה דינה כאלמנה ב"י בשם ריב"ש סימן ש"ב אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה אין שמין לה בגדי חול אבל של רגל ושל שבת שמין לה ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות ב"י בשם הריטב"א אלא היא נוטלת אותן בשווין תשובת הרא"ש כלל פ':

8 תוספות על כתובות פתח ↗

שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדש - משמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש דאין כח להקדש לבטל כח המלוה שהיא ממושכנת בידו ותימה דאמרי' בסוף איזהו נשך ב"מ עג: רב מרי בר רחל משכן ליה עובד כוכבים ההוא ביתא אזל עובד כוכבים זבניה לרבא נטר תריסר ירחי שתא ושקל אגר ביתא ואמטיה לרבא כו' אלמא הפקיע המכר כחו של רב מרי שהיה לו לדור בבית חנם שהיתה ממושכנת בידו והפקיע המכר כחו והוצרך להעלות לו שכר לרבא וי"ל דאין זה הפקעת כח אלא לפי שהיה סבור רב מרי שהיה רבא חייב לו דמי המשכנתא במקום העובד כוכבים ולא רצה לדור בחצירו חנם משום רבית וא"ל רבא כדיניהם עבידנא לך דרבא לא מיחייב ליה מידי אלא העובד כוכבים וא"ת והא דאמר בפ' האומר משקלי עלי ערכין כא. ושם הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה הא במעילה קאי דמשמע שבזמן השכירות יכול להקדישה וי"ל דכח שיש לשוכר אינו יכול להקדיש אלא הוא והקדש שותפין בו וימכר הבית ויקח זה דמי שכירות הבית והמותר להקדש אבל הכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש עכשיו אי נמי בהקדש ממש היה חל על שדה הממושכנת אף קודם שתפדה והכא מיירי שאוסר בקונם על המלוה לכשיפדנה דיכול להיות דבשדה ממושכנת אינו יכול לאוסרה בקונם אף על פי שיכול להקדישה כדמוכח בערכין דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור בקונם ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי קשיא ליה דלמה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שתתגרש מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן או תתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור ועוד יכול להיות דאפילו היתה מקדשת ידיה לשמים לגמרי לא היה ראוי לחול הקדש כמו על שדה משום דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעודה ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיצא הגוף מרשותו אבל ידיה אפי' הקדישו לשמים אין נתפשות בהקדש ואפילו בעבד אמר רב דגופיה לא קדיש ובבן חורין מודו כ"ע ולכך אפי' הקדישו לגמרי אין להקדש לחול יותר מאוסר למלוה בקונם שדה הממושכן לו:

10 תוספות פתח ↗

ולעוברת על דת - דהואיל והפסידה כתובתה הפסידה נמי תוספת ואף על גב דבממאנת ושניה ואיילונית אין להן כתובה ויש להן תוספת התם היינו טעמא דמתחלה כשכתב תוספת לאו אדעתא דכתובה כתב לה דהא יודע שאין לממאנת ושניה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכא לכתובה כלל ואיילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא פירש אבל הכתובה עצמה הואיל ואינה תלויה בכתיבתו אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים אם אינה איילונית אבל עוברת על דת דמעיקרא תוספת אדעתא דכתובה כתב לה כשקנסוה בכתובה קנסוה גם בתוספת:

11 רש"י פתח ↗

דנייחד לה - בצוואת שכיב מרע ובעדים אולי תקבל עליה דאפי' גבי כתובה תנן פאה פ"ג מ"ז הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה לישנא אחרינא דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו ונתן שאר הנכסים לבניו והוה להו משעבדי ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי:

12 כתובות פתח ↗

נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה — בּוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ, וְהַצַּעַר בִּתְפוּסָה. עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ, עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא בָּגְרָה — הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב, מֵת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה — הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה, מֵת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. גְּמָ׳ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הַמְפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה. הַמְפַתֶּה נוֹתֵן בּוֹשֶׁת וּפְגָם וּקְנָס, מוֹסִיף עָלָיו אוֹנֵס שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַצַּעַר! לְאָבִיהָ אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ. לְאָבִיהָ נָמֵי פְּשִׁיטָא, מִדְּקָא יָהֵיב מְפַתֶּה, דְּאִי לְעַצְמָהּ — אַמַּאי יָהֵיב מְפַתֶּה? מִדַּעְתָּהּ עֲבַד! עָמְדָה בַּדִּין אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. תְּנַן הָתָם: ״אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה — חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, אֲבָל מְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי, וְהֶעֱמַדְתִּיךָ בַּדִּין, וְנִתְחַיַּיבְתָּ לִי מָמוֹן״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי, וְלֹא הֶעֱמַדְתַּנִי בַּדִּין, וְלֹא נִתְחַיַּיבְתִּי לְךָ מָמוֹן״, וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי? כֵּיוָן דְּעָמַד בַּדִּין — מָמוֹנָא הָוֵאי, וּמִיחַיַּיב עֲלֵיהּ קׇרְבַּן שְׁבוּעָה. אוֹ דִלְמָא, אַף עַל גַּב דְּעָמַד בַּדִּין, קְנָס הָוֵי? אֲמַר לֵיהּ: מָמוֹנָא הָוֵי, וּמִיחַיַּיב עֲלֵיהּ קׇרְבַּן שְׁבוּעָה. אֵיתִיבֵיהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי״; ״הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הֵמִית״; אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ עַבְדּוֹ ״הִפַּלְתָּ אֶת שִׁינִּי וְסִימִיתָ אֶת עֵינִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִימִיתִי״, וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵידָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר״, מָה אֵלּוּ מְיוּחָדִין שֶׁהֵן מָמוֹן, אַף כֹּל שֶׁהֵן מָמוֹן. יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁהֵן קְנָס. מַאי לָאו בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין! לָא, בְּשֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין. וְהָא מִדְּרֵישָׁא בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, סֵיפָא נָמֵי בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין. דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁלְּמִין עֲלֵיהֶם אֶת הַקֶּרֶן. תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וּמוֹצִיא שֵׁם רַע, מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָעֲלָה מַעַל״, רִיבָּה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֹא עָמַד בַּדִּין, כְּפֵילָא מִי אִיכָּא? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין. וּמִדְּרֵישָׁא בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, סֵיפָא נָמֵי בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין! אֲמַר לֵיהּ, יָכֵילְנָא לְשַׁנּוֹיֵי לָךְ: רֵישָׁא בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, וְסֵיפָא בְּשֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין, וְכוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. וְשִׁינּוּיֵי דְּחִיקֵי לָא מְשַׁנֵּינַן לָךְ. דְּאִם כֵּן אָמְרַתְּ לִי: לִיתְנֵי רֵישָׁא ״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר״, אוֹ לִיתְנֵי סֵיפָא ״דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״. אֶלָּא: כּוּלַּהּ בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, וְרֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמוֹדֵינָא לָךְ לְעִנְיַן קׇרְבַּן שְׁבוּעָה דְּרַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ, מִ״וְּכִחֵשׁ״. וְכִי קָאָמֵינָא מָמוֹן הָוֵי — לְהוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו. אֵיתִיבֵיהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב — הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. וְאִי אָמְרַתְּ מָמוֹן הָוֵי לְהוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו, לְעַצְמָהּ אַמַּאי? דְּאַחִין בָּעֵי מִיהְוֵי! אָמַר רָבָא: הַאי מִילְּתָא קְשַׁאי בַּהּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְלָא אִיפְּרַק, עַד דִּיתֵיב רַב יוֹסֵף בְּרֵישָׁא וּפָירְקַהּ: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כֶּסֶף״, לֹא זִיכְּתָה תּוֹרָה לָאָב אֶלָּא מִשְּׁעַת נְתִינָה. וְכִי קָאָמַר רַבָּה מָמוֹנָא הָוֵי לְהוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו — בִּשְׁאָר קְנָסוֹת. אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי עֶבֶד, דִּכְתִיב: ״כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדוֹנָיו״, הָכִי נָמֵי לֹא זִיכְּתָה תּוֹרָה לָאָדוֹן אֶלָּא מִשְּׁעַת נְתִינָה?! ״יִתֵּן״ לְחוּד, ״וְנָתַן״ לְחוּד. אִי הָכִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִחֵשׁ״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רָבָא: כִּי אִיצְטְרִיךְ ״וְכִחֵשׁ״ — כְּגוֹן שֶׁעָמְדָה בַּדִּין, וּבָגְרָה וּמֵתָה. דְּהָתָם, כִּי קָא יָרֵית אָבִיהָ — מִינַּהּ דִּידַהּ קָא יָרֵית. אִי הָכִי, ״יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁהֵן קְנָס״, מָמוֹן הוּא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁעִיקָּרָן קְנָס. אֵיתִיבֵיהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. טַעְמָא דְּלֹא עָמַד בַּדִּין, הָא עָמַד בַּדִּין, דִּמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, קׇרְבַּן שְׁבוּעָה נָמֵי מִיחַיַּיב! רַבִּי שִׁמְעוֹן לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, אַף עַל גַּב דְּעָמַד בַּדִּין — רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ מִ״וְּכִחֵשׁ״. אֶלָּא לְדִידְכוּ, אוֹדוֹ לִי מִיהַת הֵיכָא דְּלֹא עָמַד בַּדִּין, דְּכִי קָא תָּבַע, קְנָסָא קָא תָּבַע, וּמוֹדֶה בִּקְנָס פָּטוּר. וְרַבָּנַן סָבְרִי, כִּי קָא תָבַע — בּוֹשֶׁת וּפְגָם קָא תָבַע. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אָמַר רַב פָּפָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּקִיץ, וְתָבַע מִידֵּי דְּלָא קִיץ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵי בֵּיהּ לָא מִיפְּטַר, וְתָבַע מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ מִיפְּטַר. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֲבִינָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְמִי? בִּמְקוֹם אָב קָיְימִי, מָה הָתָם — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאָב, הָכָא נָמֵי — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאַחִין, אוֹ דִלְמָא: לָא דָּמֵי לְאָב. הָתָם — מִדִּידֵיהּ מִיתַּזְנָא, הָכָא — לָאו מִדִּידְהוּ מִיתַּזְנָא. אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: אַלְמָנָה נִיזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן. מִי דָּמֵי? אַלְמְנָתוֹ, לָא נִיחָא לֵיהּ בְּהַרְוָוחָה. בִּתּוֹ, נִיחָא לֵיהּ בְּהַרְווֹחָה. לְמֵימְרָא דְּבִתּוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ מֵאַלְמְנָתוֹ? וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: עָשׂוּ אַלְמָנָה אֵצֶל הַבַּת כַּבַּת אֵצֶל אַחִין בִּנְכָסִין מוּעָטִין, מָה הַבַּת אֵצֶל אַחִין — הַבַּת נִיזּוֹנֶת, וְהָאַחִין יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים, אַף אַלְמָנָה אֵצֶל הַבַּת — אַלְמָנָה נִיזּוֹנֶת, וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. לְעִנְיַן זִילוּתָא — אַלְמְנָתוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ. לְעִנְיַן הַרְוָוחָה — בִּתּוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה — מֵת הָאָב הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. טַעְמָא דִּבְחַיֵּי הָאָב, הָא לְאַחַר מִיתַת הָאָב — לְעַצְמָהּ. מַאי לָאו בְּנִיזּוֹנֶת? לָא, בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת. אִי בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת, מַאי לְמֵימְרָא? אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ״. הָנֵי מִילֵּי בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״עִמָּךְ״. אֲבָל עֶבֶד עִבְרִי דִּכְתִיב בֵּיהּ ״עִמָּךְ״ — לֹא. כׇּל שֶׁכֵּן בִּתּוֹ! אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעֲדָפָה. אָמַר רָבָא: גַּבְרָא רַבָּה כְּרַב יוֹסֵף לָא יָדַע דְּאִיכָּא הַעֲדָפָה, וְקָמוֹתֵיב תְּיוּבְתָּא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: רַב יוֹסֵף מַתְנִיתִין גּוּפָא קַשְׁיָא לֵיהּ. דְּקָתָנֵי: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה. מְצִיאָתָהּ מִמַּאן גָּבְיָא? אֶלָּא לָאו, הָכִי קָאָמַר: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כִּמְצִיאָתָהּ, מָה מְצִיאָתָהּ בְּחַיֵּי הָאָב — לָאָב, לְאַחַר מִיתַת הָאָב — לְעַצְמָהּ, אַף מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נָמֵי: בְּחַיֵּי הָאָב — לָאָב, לְאַחַר מִיתַת הָאָב — לְעַצְמָהּ. שְׁמַע מִינַּהּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְעַצְמָהּ. אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַאי טַעְמָא — דִּכְתִיב: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״. ״אוֹתָם לִבְנֵיכֶם״, וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם. מַגִּיד שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת בִּתּוֹ לִבְנוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה: וְאֵימָא בְּפִיתּוּי הַבַּת וּקְנָסוֹת וַחֲבָלוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְכֵן תָּנָא רַב חֲנִינָא: בְּפִתּוּי הַבַּת וּקְנָסוֹת וַחֲבָלוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר! חֲבָלוֹת, צַעֲרָא דְגוּפָא נִינְהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: שֶׁפְּצָעָהּ בְּפָנֶיהָ. אָמַר רַב זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב: בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְעַצְמָהּ, דִּכְתִיב: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״. ״אוֹתָם לִבְנֵיכֶם״, וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם. מַגִּיד שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת בִּתּוֹ לִבְנוֹ. אֲמַר לֵיהּ אֲבִימִי בַּר פַּפֵּי: שָׁקוּד אַמְרַהּ. שָׁקוּד מַנּוּ? שְׁמוּאֵל, הָא רַב אַמְרַהּ! אֵימָא: אַף שָׁקוּד אַמְרַהּ. אָמַר מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת. רַב אָשֵׁי אָמַר: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב. מַתְנִי׳ הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ, אֵירְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה — כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלּוֹ. הִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה — כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. אָמְרוּ לוֹ: אִם מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ, אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּהִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, אֲבָל נִתְאַרְמְלָה תְּרֵי זִמְנֵי — תּוּ לָא חַזְיָא לְאִינְּסוֹבֵי. וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא סָתֵים לַן תַּנָּא כְּרַבִּי, דְּאָמַר: בִּתְרֵי זִמְנֵי הָוְיָא חֲזָקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הוֹאִיל וּמִשְּׁעַת אֵירוּסִין זָכָה בָּהֶן הָאָב. מֵתִיב רָבָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בִּמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּבָגְרָה, וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת, שֶׁאֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ. אַמַּאי? הָכָא נָמֵי לֵימָא: הוֹאִיל וּמִשְּׁעַת אֵירוּסִין זָכָה בָּהֶן הָאָב. אֶלָּא, אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הוֹאִיל וּבִרְשׁוּתוֹ נִכְתָּבִין. וּמִיגְבָּא, מֵאֵימַת גָּבְיָא? אָמַר רַב הוּנָא: מָנֶה מָאתַיִם מִן הָאֵירוּסִין, וְתוֹסֶפֶת מִן הַנִּשּׂוּאִין. וְרַב אַסִּי אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִן הַנִּשּׂוּאִין. וּמִי אָמַר רַב הוּנָא הָכִי? וְהָאִתְּמַר: הוֹצִיאָה עָלָיו שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, אַחַת שֶׁל מָאתַיִם, וְאַחַת שֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת. וְאָמַר רַב הוּנָא: בָּאתָה לִגְבּוֹת מָאתַיִם — גּוֹבָה מִזְּמַן רִאשׁוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת — גּוֹבָה מִזְּמַן שֵׁנִי. וְאִם אִיתָא, תִּיגְבֵּי מָאתַיִם מִזְּמַן רִאשׁוֹן, וּמֵאָה מִזְּמַן שֵׁנִי. וּלְטַעְמָיךְ, תִּיגְבֵּי חֲמֵשׁ מֵאוֹת כּוּלָּם? מָאתַיִם מִזְּמַן רִאשׁוֹן, תְּלָת מְאָה מִזְּמַן שֵׁנִי! אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת מַאי טַעְמָא לָא גָּבְיָא? כֵּיוָן דְּלָא כָּתַב לָהּ: ״צְבֵיתִי וְאוֹסֵיפִית לָךְ תְּלָת מְאָה אַמָּאתַיִם״. הָכִי קָאָמַר לַהּ: אִי מִזְּמַן רִאשׁוֹן גָּבְיַאתְּ — גְּבַאי מָאתַיִם, אִי מִזְּמַן שֵׁנִי גָּבְיַאתְּ — גְּבַאי תְּלָת מְאָה הָכָא נָמֵי הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא גָּבְיָא, מִדְּלָא כְּתַב לַהּ ״אוֹסֵיפִית לִךְ מֵאָה אַמָּאתַיִם״, אַחוֹלֵי אַחֵילְתֵּיהּ לְשִׁעְבּוּדָא קַמָּא. אָמַר מָר: אִי בָּעֲיָא — בְּהַאי גָּבְיָא, אִי בָּעֲיָא — בְּהַאי גָּבְיָא. לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַב נַחְמָן? דְּאָמַר רַב נַחְמָן: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּזֶה אַחַר זֶה — בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. לָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן דְּאִי אוֹסֵיף בֵּיהּ דִּיקְלָא, לְתוֹסֶפֶת כַּתְבֵיהּ. הָכָא נָמֵי, הָא אוֹסֵיף לַהּ מִידֵּי! גּוּפָא. אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּזֶה אַחַר זֶה — בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן דְּאִי אוֹסֵיף בֵּיהּ דִּיקְלָא — לְתוֹסֶפֶת כַּתְבֵיהּ. פְּשִׁיטָא רִאשׁוֹן בְּמֶכֶר וְשֵׁנִי בְּמַתָּנָה, לְיַפּוֹת כֹּחוֹ הוּא דִּכְתַב לֵיהּ — מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא. וְכׇל שֶׁכֵּן רִאשׁוֹן בְּמַתָּנָה וְשֵׁנִי בְּמֶכֶר, דְּאָמְרִינַן מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַעַל חוֹב הוּא דִּכְתַב כֵּן. אֶלָּא אִי שְׁנֵיהֶם בְּמֶכֶר שְׁנֵיהֶם בְּמַתָּנָה בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. מַאי טַעְמָא? רַפְרָם אָמַר: אֵימַר אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לֵיהּ. רַב אַחָא אָמַר: אֵימַר אַחוֹלֵי אַחְלֵיהּ לְשִׁיעְבּוּדֵיהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: אוֹרוֹעֵי סָהֲדֵי. וּלְשַׁלּוֹמֵי פֵּירֵי וּלְטַסְקָא. מַאי הָוֵי עֲלַהּ דִּכְתוּבָּה? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מָנֶה מָאתַיִם מִן הָאֵירוּסִין, וְתוֹסֶפֶת מִן הַנִּישּׂוּאִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִן הַנִּישּׂוּאִין. וְהִלְכְתָא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִן הַנִּישּׂוּאִין. מַתְנִי׳ הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירָה בִּתָּהּ עִמָּהּ וְזִינְּתָה — הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק, אֵין לָהּ לֹא פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סֶלַע. הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה — הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה, וְאֵין לָהּ לֹא פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סֶלַע. הָיְתָה הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה, הֲרֵי הִיא כְּבַת יִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרֶיהָ. יֵשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, יֵשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב וְאֵין לָהּ אָב — הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה. לֹא נֶאֱמַר פֶּתַח בֵּית אָב אֶלָּא לְמִצְוָה. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא ״וָמֵתָה״, לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה. אִי הָכִי מִילְקָא נָמֵי נִילְקֵי, וּמֵאָה סֶלַע נָמֵי לְשַׁלֵּם! אָמַר קְרָא ״וָמֵתָה״ — לְמִיתָה נִתְרַבְּתָה וְלֹא לִקְנָס. וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה? הָהִיא יִשְׂרְאֵלִית מְעַלַּיְיתָא הִיא. וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה! אִם כֵּן, ״בְּיִשְׂרָאֵל״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַיְּתוֹמָה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״ — פְּרָט לְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ אָב. מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: ״וְאִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ״ — לְרַבּוֹת יְתוֹמָה לִקְנָס, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בָּבָא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נִתְיַתְּמָה. רָבָא אָמַר: חַיָּיב. מִמַּאי — מִדְּתָנֵי אַמֵּי: בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּתוּלַת גֵּרִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כִּי הַאי גַוְונָא בְּיִשְׂרָאֵל מִיחַיַּיב, הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי גֵּרִים. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּהַאי גַוְונָא פָּטוּר, הַשְׁתָּא בְּיִשְׂרָאֵל פָּטוּר, בְּגֵרִים מִיבַּעְיָא?! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה — פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״, ״נַעֲרָה״ מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּא: טַעְמָא דִּכְתִיב בַּהּ ״הַנַּעֲרָה״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ קְטַנָּה?! הָא כְּתִיב: ״וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ״, וּקְטַנָּה לָאו בַּת עוֹנָשִׁין הִיא! אֶלָּא: כָּאן ״נַעֲרָה״, הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נַעֲרָ״ — אֲפִילּוּ קְטַנָּה בַּמַּשְׁמָע. תָּנֵי שֵׁילָא: שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בַּנַּעֲרָה: בָּאוּ לָהּ עֵדִים בְּבֵית חָמִיהָ שֶׁזִּינְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, כְּלוֹמַר: רְאוּ גִּידּוּלִים שֶׁגִּידַּלְתֶּם. בָּאוּ לָהּ עֵדִים בְּבֵית אָבִיהָ שֶׁזִּינְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר. סָרְחָה וּלְבַסּוֹף בָּגְרָה — תִּידּוֹן בְּחֶנֶק. לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּאִישְׁתַּנִּי גּוּפָא אִישְׁתַּנִּי קְטָלָא? וּרְמִינְהִי: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁזִּינְּתָה, וּמִשֶּׁבָּגְרָה הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע הוּא אֵינוֹ לוֹקֶה, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, הִיא וְזוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה. הִיא וְזוֹמְמֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: אוֹ הִיא אוֹ זוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה. אָמַר רָבָא: מוֹצִיא שֵׁם רַע קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי מוֹצִיא שֵׁם רַע דְּחִידּוּשׁ הוּא, דְּהָא נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה, בְּעָלְמָא, וְזִינְּתָה — בְּחֶנֶק, וְאִילּוּ מוֹצִיא שֵׁם רַע — בִּסְקִילָה. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: דִּלְמָא כִּי חַדֵּית רַחֲמָנָא הֵיכָא דְּלָא אִישְׁתַּנִּי גּוּפָא, אֲבָל הֵיכָא דְּאִישְׁתַּנִּי גּוּפָא, לָא חַדֵּית רַחֲמָנָא! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִישְׁתַּנִּי וְלָא אִישְׁתַּנִּי, תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: חָטְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ, וְנִתְמַנּוּ, הֲרֵי הֵן כְּהֶדְיוֹטוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נוֹדַע לָהֶם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ — חַיָּיבִים, מִשֶּׁנִּתְמַנּוּ — פְּטוּרִים. אֵימוֹר דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל אַף בָּתַר יְדִיעָה, דְּאָזֵיל בָּתַר יְדִיעָה וְלָא אָזֵיל בָּתַר חֶטְאָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִם כֵּן — לַיְיתֵי קׇרְבָּן כִּי דְּהַשְׁתָּא: מָשׁוּחַ פַּר, וְנָשִׂיא שָׂעִיר! הָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי, תִּידּוֹן בִּסְקִילָה. וְאַמַּאי? ״נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה״ אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא בּוֹגֶרֶת הִיא! אָמַר רַבִּי אִילְעָא, אָמַר קְרָא: ״הַנַּעֲרָה״ — הַנַּעֲרָה שֶׁהָיְתָה כְּבָר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנַנְיָא לְרַבִּי אִילְעָא: אִי הָכִי מִילְקָא נָמֵי לִילְקֵי, וּמֵאָה סֶלַע נָמֵי לִישַׁלֵּם! אֲמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא נַיצְּלַן מֵהַאי דַּעְתָּא: אַדְּרַבָּה, רַחֲמָנָא נַיצְּלַן מִדַּעְתָּא דִּידָךְ. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא: זוֹ מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ, וְזֶה עֲקִימַת שְׂפָתָיו גָּרְמוּ לוֹ. זוֹ מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ, כְּשֶׁהִיא כִּי זַנַּאי — כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה זַנַּאי. וְזֶה עֲקִימַת שְׂפָתָיו גָּרְמוּ לוֹ, אֵימַת קָא מִיחַיַּיב? הָהִיא שַׁעְתָּא, וְהָהִיא שַׁעְתָּא בּוֹגֶרֶת הֲוַאי. תָּנוּ רַבָּנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁזִּינְּתָה — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ. אֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר הַהִיא. וּבְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה — סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, וּבְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם — סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שְׁעָרֶיךָ״, זֶה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. אַתָּה אוֹמֵר שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שַׁעַר שֶׁנִּידּוֹן בּוֹ? נֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַעְלָה. מָה ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְמַעְלָה — שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אַף ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְמַטָּה — שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. דָּבָר אַחֵר: ״שְׁעָרֶיךָ״, וְלֹא שַׁעֲרֵי גוֹיִם. הַאי ״שְׁעָרֶיךָ״, הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ? אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״שַׁעַר״, מַאי ״שְׁעָרֶיךָ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אַשְׁכְּחַן עֲבוֹדָה זָרָה, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גָּמַר ״פֶּתַח״ מִ״פֶּתַח״, וּ״פֶתַח״ מִ״שַּׁעַר״, וְ״שַׁעַר״ מִ״שְּׁעָרֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם, מֵאָה סֶלַע, בָּעַל — נוֹתֵן, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ נוֹתֵן. קָא מִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנַן. וְהָכִי קָאָמַר: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע — לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, בֵּין בָּעַל בֵּין שֶׁלֹּא בָּעַל, כְּרַבָּנַן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם, מֵאָה סֶלַע, בָּעַל — נוֹתֵן, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ נוֹתֵן, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אִיכָּא דְּאָמְרִי: כּוּלַּהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְהָכִי קָאָמַר: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע — לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, וְהוּא שֶׁבָּעַל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה לִלְקוֹת לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּעַל — לוֹקֶה, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ לוֹקֶה! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן. רַב פָּפָּא אָמַר: מַאי ״בָּעַל לוֹקֶה״ דְּקָתָנֵי הָתָם — מָמוֹן. וְקָרֵי לֵיהּ לְמָמוֹן מַלְקוֹת? אִין, וְהָא תְּנַן: ״הָאוֹמֵר חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי״ — נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְנוֹתֵן עֵרֶךְ שָׁלֵם. לוֹקֶה אַמַּאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לוֹקֶה בְּעֵרֶךְ שָׁלֵם. מַאי טַעְמָא — גְּזֵירָה ״חֲצִי עֶרְכּוֹ״ אַטּוּ ״עֵרֶךְ חֶצְיוֹ״. וְ״עֵרֶךְ חֶצְיוֹ״ הָוֵי לֵיהּ אֵבֶר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ״ — זֶה מָמוֹן, ״וְיִסְּרוּ״ — זֶה מַלְקוֹת. בִּשְׁלָמָא ״וְעָנְשׁוּ״ זֶה מָמוֹן, דִּכְתִיב ״וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״. אֶלָּא ״וְיִסְּרוּ״ זֶה מַלְקוֹת — מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמַדְנוּ ״יִסְּרוּ״ מִ״יִּסְּרוּ״, וְ״יִסְּרוּ״ מִ״בֵּן״, וּ״בֵן״ מִ״בִּן״ — ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״. אַזְהָרָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע מְנָלַן? רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: מִ״לֹּא תֵלֵךְ רָכִיל״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִ״וְּנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר. ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: אַל יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם וְיָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה. וְרַבִּי נָתָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? הָהוּא: אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא רַךְ לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה. לֹא אָמַר לְעֵדִים ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, וְהֵן מְעִידִים אוֹתוֹ מֵאֲלֵיהֶן — הוּא אֵינוֹ לוֹקֶה, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מֵאָה סְלָעִים. הִיא וְזוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה. הִיא וְזוֹמְמֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: אוֹ הִיא אוֹ זוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה. טַעְמָא דְּלָא אֲמַר לְהוּ, הָא אֲמַר לְהוּ, אַף עַל גַּב דְּלָא אַגְרִינְהוּ. לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר עֵדִים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַתְיָא ״שִׂימָה״ ״שִׂימָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וְשָׂם לָהּ עֲלִילוֹת דְּבָרִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״, מָה לְהַלָּן מָמוֹן, אַף כָּאן מָמוֹן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְכֵן תָּנֵי רַב יוֹסֵף צִידוֹנִי בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא ״שִׂימָה״ ״שִׂימָה״. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: שְׂכָרָן בְּקַרְקַע, מַהוּ? בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, מַהוּ? שְׁנֵיהֶם בִּפְרוּטָה, מַהוּ? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: הוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַנִּישּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים, מַהוּ? עַל נִשּׂוּאֵי אָחִיו, מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא. דְּתָנֵי רַבִּי יוֹנָה: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״. לְזֶה — וְלֹא לַיָּבָם. מַאי רַבָּנַן וּמַאי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? דְּתַנְיָא: כֵּיצַד הוֹצָאַת שֵׁם רַע? בָּא לְבֵית דִּין, וְאָמַר: פְּלוֹנִי, לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה?! בַּת סְקִילָה הִיא! הָכִי קָאָמַר: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו — בִּסְקִילָה. זִינְּתָה מֵעִיקָּרָא, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה. נִמְצָא שֶׁשֵּׁם רַע שֶׁאֵינוֹ שֵׁם רַע — הוּא לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, בֵּין בָּעַל וּבֵין לֹא בָּעַל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁבָּעַל. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּבָא אֵלֶיהָ״, ״וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ״, אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״וּבָא אֵלֶיהָ״, ״וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ״? ״וּבָא אֵלֶיהָ״ — בַּעֲלִילוֹת, ״וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ״ — בִּדְבָרִים. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים״! לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ כְּשֵׁרֵי בְתוּלִים. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי״? וְאֵלֶּה כְּשֵׁרֵי בְּתוּלֵי בִתִּי. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: פָּרְשׂוּ מַה שֶּׁשָּׂם לָהּ. כִּדְתַנְיָא: ״וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה״, מְלַמֵּד שֶׁבָּאִין עֵדִים שֶׁל זֶה וְעֵדִים שֶׁל זֶה, וּבוֹרְרִין אֶת הַדָּבָר כְּשִׂמְלָה חֲדָשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: דְּבָרִים כִּכְתָבָן, שִׂמְלָה מַמָּשׁ. שָׁלַח רַבִּי יִצְחָק בַּר רַב יַעֲקֹב בַּר גִּיּוֹרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין בִּיאָה כְּדַרְכָּהּ לְבִיאָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ לְמַכּוֹת וְלָעוֹנָשִׁין, אֲבָל מוֹצִיא שֵׁם רַע חִלֵּק: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּבְעוֹל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְיוֹצִיא שֵׁם רַע כְּדַרְכָּהּ. כְּמַאן? אִי כְּרַבָּנַן, אַף עַל גַּב דְּלָא בָּעַל. אִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אִידֵּי וְאִידֵּי כְּדַרְכָּהּ בָּעֵינַן! אֶלָּא שְׁלַח רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּבְעוֹל כְּדַרְכָּהּ, וְיוֹצִיא שֵׁם רַע בִּכְדַרְכָּהּ. מַתְנִי׳ הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִידּוּשֶׁיהָ בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ, וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ. נִשֵּׂאת — יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל, שֶׁאוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְחַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וּבְפִרְקוֹנָהּ, וּקְבוּרָתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וּמְקוֹנֶנֶת. גְּמָ׳ בְּכֶסֶף מְנָלַן? אָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף״, אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה, וְיֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר, וּמַנּוּ? אָבִיהָ. וְאֵימָא לְדִידַהּ! הַשְׁתָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ, דִּכְתִיב: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״, אִיהִי שָׁקְלָא כַּסְפָּא?! וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי קְטַנָּה, דְּלֵית לַהּ יָד. אֲבָל נַעֲרָה, דְּאִית לַהּ יָד — אִיהִי תְּקַדֵּשׁ נַפְשַׁהּ וְאִיהִי תִּשְׁקוֹל כַּסְפָּא! אָמַר קְרָא: ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״ — כׇּל שֶׁבַח נְעוּרִים לְאָבִיהָ. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לְאָבִיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ — אַף בַּת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. לְמָה לִי? תִּיפּוֹק לֵיהּ מִ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״! אֶלָּא: הָהוּא בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב. וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִינַּהּ — מָמוֹנָא מֵאִיסּוּרָא לָא יָלְפִינַן. וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִקְּנָסָא — מָמוֹנָא מִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן. וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִבּוֹשֶׁת וּפְגָם — שָׁאנֵי בּוֹשֶׁת וּפְגָם דְּאָבִיהָ נָמֵי שָׁיֵיךְ בֵּיהּ. אֶלָּא, מִסְתַּבְּרָא דְּכִי מְמַעֵט רַחֲמָנָא — יְצִיאָה דִּכְווֹתַהּ קָא מְמַעֵט. וְהָא לָא דָּמְיָא הָא יְצִיאָה לְהָא יְצִיאָה: הָתָם, גַּבֵּי אָדוֹן, נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ לִגְמָרֵי, יְצִיאָה דְּאָב — אַכַּתִּי מְחַסְּרָא מְסִירָה לְחוּפָּה! מֵהֲפָרַת נְדָרִים מִיהָא נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ, דִּתְנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין לָהּ נְדָרֶיהָ. שְׁטָר וּבִיאָה מְנָא לַן? אָמַר קְרָא: ״וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״, אִיתַּקּוּשׁ הֲווֹיוֹת לַהֲדָדֵי. זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ — מִשּׁוּם אֵיבָה. בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. מְנָלַן? דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לָאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ — אַף בַּת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי קְטַנָּה, דְּמָצֵי מְזַבֵּן לַהּ, אֲבָל נַעֲרָה, דְּלָא מָצֵי מְזַבֵּן לַהּ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דִּידַהּ הָווּ! מִסְתַּבְּרָא דְּאָבִיהָ הָווּ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דְּאָבִיהָ, אֶלָּא הָא דְּזַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב לְמִימְסְרַהּ לְחוּפָּה, הֵיכִי מָצֵי מָסַר לַהּ? הָא קָמְבַטֵּל לַהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ. פָּרֵיךְ רַב אַחַאי: אֵימָא דְּיָהֵיב לַהּ שְׂכַר פְּקַעְתַּהּ. אִי נָמֵי דִּמְסַר לָהּ בְּלֵילְיָא. אִי נָמֵי דִּמְסַר לַהּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. אֶלָּא: קְטַנָּה לָא צְרִיכָא קְרָא — הַשְׁתָּא זַבּוֹנֵי מְזַבֵּין לַהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִיבְּעֵי?! אֶלָּא כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא, לְנַעֲרָה. בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״. וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה ... וְהָיְתָה״, אִיתַּקּוּשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָיהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאָב אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֵּי בִתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָב אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֵּי בִתּוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: בִּשְׁלָמָא בַּעַל, תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן פֵּירֵי, דְּאִם כֵּן מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק, אֶלָּא אָב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר — דְּמִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק? בְּלָאו הָכִי פָּרֵיק לַהּ! וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אָב נָמֵי מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק. סָבַר: כִּיסָא נְקִיטָא עִילָּוַהּ, תֵּיזִיל וְתִפְרוֹק נַפְשַׁהּ. נִיסֵּת, יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁהוּא אוֹכֵל כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב לָהּ פֵּירוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים שֶׁיָּבוֹאוּ עִמָּהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ — מֵתָה, לֹא זָכָה הַבַּעַל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: זָכָה הַבַּעַל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ. לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵירוּסִין — גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מִן הַנִּשּׂוּאִין — גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, וּמִן הָאֵירוּסִין — בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ. לְמַאן דְּאָמַר לֹא זָכָה — כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וּמַאן דְּאָמַר זָכָה — כְּרַבָּנַן. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. מַאן דְּאָמַר לֹא זָכָה — כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּמַאן דְּאָמַר זָכָה — עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֶלָּא מִדִּידֵיהּ לְדִידַהּ, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ. אֲבָל מִדִּידַהּ לְדִידֵיהּ אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֵי, דְּמִשּׁוּם אִיחַתּוֹנֵי הוּא, וְהָא אִיחַתַּנֻי לְהוּ. חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: תִּיקְּנוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּקְבוּרָתָהּ תַּחַת כְּתוּבָּתָהּ, לְפִיכָךְ בַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. פֵּירוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְיהוּ?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: תִּיקְּנוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּפִירְקוֹנָהּ תַּחַת פֵּירוֹת, וּקְבוּרָתָהּ תַּחַת כְּתוּבָּתָהּ. לְפִיכָךְ בַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. מַאי ״לְפִיכָךְ״? מַהוּ דְּתֵימָא: מֵיכָל לָא נֵכְלִינְהוּ, אַנּוֹחֵי נַנְּחִינְהוּ. דְּאִם כֵּן, מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק, קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָא עֲדִיפָא. זִימְנִין דְּלָא מָלוּ, וּפָרֵיק לַהּ מִדִּידֵיהּ. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! אָמַר אַבָּיֵי: תִּיקְּנוּ מָצוּי לְמָצוּי, וְשֶׁאֵינוֹ מָצוּי לְשֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא סָבַר מְזוֹנוֹת מִדְּאוֹרָיְיתָא, דְּתַנְיָא: ״שְׁאֵרָהּ״ — אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי״. ״כְּסוּתָהּ״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״עוֹנָתָהּ״ — זוֹ עוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״שְׁאֵרָהּ״ — זוֹ עוֹנָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״. ״כְּסוּתָהּ״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״עוֹנָתָהּ״ — אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיְעַנְּךָ וְיַרְעִיבֶךָ״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ״ — לְפוּם שְׁאֵרָהּ תֵּן כְּסוּתָהּ, שֶׁלֹּא יִתֵּן לָהּ לֹא שֶׁל יַלְדָּה לִזְקֵינָהּ, וְלֹא שֶׁל זְקֵינָה לְיַלְדָּה. ״כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ״ — לְפוּם עוֹנָתָהּ תֵּן כְּסוּתָהּ, שֶׁלֹּא יִתֵּן חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״שְׁאֵרָהּ״ — זוֹ קֵרוּב בָּשָׂר, שֶׁלֹּא יִנְהַג בָּהּ מִנְהַג פָּרְסִיִּים שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּלְבוּשֵׁיהֶן. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא אֲנִי בְּבִגְדִּי וְהִיא בְּבִגְדָּהּ״ — יוֹצִיא וְנוֹתֵן כְּתוּבָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הָנֵי לָא. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאוֹרְחַהּ — מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר לָא? וְאִי דְּלָאו אוֹרְחַהּ — מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? לָא צְרִיכָא: כְּגוֹן דְּאוֹרְחֵיהּ דִּידֵיהּ וְלָאו אוֹרְחַהּ דִּידַהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כִּי אָמְרִינַן עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ — הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה — לֹא. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֲפִילּוּ לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה — בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו, וְדָבָר אַחֵר. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת — בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו, וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל לֹא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, וְלֹא דָּבָר אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא שָׁאנֵי לָךְ בֵּין יוֹצֵא לְדַעַת לַיּוֹצֵא שֶׁלֹּא לְדַעַת? מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? רַב חִסְדָּא אָמַר: זֶה תַּכְשִׁיט. רַב יוֹסֵף אָמַר: צְדָקָה. מַאן דְּאָמַר תַּכְשִׁיט, כׇּל שֶׁכֵּן צְדָקָה. מַאן דְּאָמַר צְדָקָה, אֲבָל תַּכְשִׁיט יָהֲבִינַן לַהּ, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִינַּוַּול. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ — בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו, וְקוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ. לְפִי כְבוֹדוֹ וְלֹא לְפִי כְבוֹדָהּ? אֵימָא: אַף לְפִי כְבוֹדוֹ. הָא קָא מַשְׁמַע לַן: עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ, וַאֲפִילּוּ לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רַב מַתְנָה, הָאוֹמֵר: ״אִם מֵתָה, לֹא תִּקְבְּרוּהָ מִנְּכָסָיו״ — שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי שְׁנָא כִּי אָמַר — דְּנָפְלִי נִכְסֵי קַמֵּי יַתְמֵי. כִּי לָא אָמַר נָמֵי, נִכְסֵי קַמֵּי יַתְמֵי רְמוּ? אֶלָּא: הָאוֹמֵר: ״אִם מֵת הוּא, לֹא תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לָאו כׇּל הֵימֶנּוּ שֶׁיַּעֲשִׁיר אֶת בָּנָיו וְיַפִּיל עַצְמוֹ עַל הַצִּיבּוּר. מַתְנִי׳ לְעוֹלָם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל — הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל. הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל — הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב. מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל — הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל. גְּמָ׳ מַאי לְעוֹלָם? לְאַפּוֹקֵי מִמִּשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. דִּתְנַן: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה. קָא מַשְׁמַע לַן, לְעוֹלָם. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל וְכוּ׳. אָמַר רַב: מְסִירָתָהּ לַכֹּל, חוּץ מִתְּרוּמָה. וְרַב אַסִּי אָמַר: אַף לִתְרוּמָה. אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ חִיָּיא בַּר רַב לְרַב אַסִּי: לְעוֹלָם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה! אֲמַר לְהוּ רַב: לָאו אָמֵינָא לְכוּ לָא תֵּיזְלוּ בָּתַר אִיפְּכָא?! יָכֵול לְשַׁנּוֹיֵי לְכוּ: מְסִירָתָהּ, זוֹ הִיא כְּנִיסָתָהּ לְחוּפָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לִירוּשָּׁתָהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לִכְתוּבָּתָהּ. כְּתוּבָּתָהּ מַאי הִיא? דְּאִי מֵתָה יָרֵית לַהּ, הַיְינוּ דִּשְׁמוּאֵל! אָמַר רָבִינָא: לוֹמַר כְּתוּבָּתָהּ מֵאַחֵר מָנֶה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְסִירָתָהּ לַכֹּל, אַף לִתְרוּמָה. מֵיתִיבִי: הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָיְתָה לָהּ חָצֵר בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנְסָה עִמּוֹ לָלִין, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ, מֵתָה — אָבִיהָ יוֹרְשָׁהּ. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ חָצֵר בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנְסָה עִמּוֹ לְשׁוּם נִישּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, מֵתָה — בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לִירוּשָּׁתָהּ, אֲבָל לִתְרוּמָה, אֵין אִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה. תְּיוּבְתָּא דְכוּלְּהוּ! תְּיוּבְתָּא. הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ נִכְנְסָה עִמּוֹ לָלִין. טַעְמָא דְּלָלִין, הָא סְתָמָא — לְשֵׁם נִישּׂוּאִין. אֵימָא סֵיפָא: נִכְנְסָה עִמּוֹ לְשֵׁם נִישּׂוּאִין, הָא סְתָמָא, לָלִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: סְתָמֵי סְתָמֵי קָתָנֵי. סְתַם חָצֵר דִּידַהּ — לָלִין. סְתַם חָצֵר דִּידֵיהּ — לְנִשּׂוּאִין. תַּנָּא: מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל וְזִינְּתָה — הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַמֵּי בַּר חָמָא, אָמַר קְרָא: ״לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ״, פְּרָט לְשֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל. וְאֵימָא: פְּרָט שֶׁנִּכְנְסָה לַחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה! אָמַר רָבָא: אֲמַר לִי אַמֵּי, חוּפָּה בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא: ״כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאוֹרָשָׂה לְאִישׁ״. ״נַעֲרָה״ — וְלֹא בּוֹגֶרֶת, ״בְּתוּלָה״ — וְלֹא בְּעוּלָה, ״מְאוֹרָשָׂה״ — וְלֹא נְשׂוּאָה. מַאי ״נְשׂוּאָה״? אִילֵימָא נְשׂוּאָה מַמָּשׁ, הַיְינוּ ״בְּתוּלָה״ וְלֹא בְּעוּלָה! אֶלָּא לָאו, שֶׁנִּכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה. וְאֵימָא: הֵיכָא דְּהָדְרָא לְבֵי נָשָׁא — הָדְרָא לְמִילְּתָא קַמַּיְיתָא? אָמַר רָבָא: הָהוּא כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא מוּצֵאת מִכְּלַל אָב וּמוּצֵאת מִכְּלַל בַּעַל! אֶלָּא, הֲרֵי שֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, וְנִתְאַרְמְלָה בַּדֶּרֶךְ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, הֵיאַךְ אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ: בֵּית אָבִיהָ שֶׁל זוֹ, אוֹ בֵּית בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה שָׁעָה אַחַת מֵרְשׁוּת הָאָב — שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אָמַר רַב פָּפָּא אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה — אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאוֹרָסָה, וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. בִּשְׁלָמָא ״נַעֲרָה״ — וְלֹא בּוֹגֶרֶת, ״בְּתוּלָה״ — וְלֹא בְּעוּלָה, ״מְאוֹרָסָה״ — וְלֹא נְשׂוּאָה. ״בְּבֵית אָבִיהָ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל?! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה — הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק. נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל בְּעָלְמָא שְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנִי׳ הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ. זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה: הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב — אַף הַבָּנוֹת אֵין נִיזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. גְּמָ׳ בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב, הָא בִּמְזוֹנוֹת בְּנוֹ — חַיָּיב. בִּתּוֹ נָמֵי: חוֹבָה הוּא דְּלֵיכָּא, הָא מִצְוָה אִיכָּא. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי מֵאִיר, לָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא. דְּתַנְיָא: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת, קַל וְחוֹמֶר לַבָּנִים — דְּעָסְקִי בַּתּוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנִים, וְקַל וָחוֹמֶר לַבָּנוֹת — מִשּׁוּם זִילוּתָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: חוֹבָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן — אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן נִיזּוֹנִין. מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי מֵאִיר הָא אָמַר בָּנִים מִצְוָה?! אִי רַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר בָּנִים נָמֵי מִצְוָה! אִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, אֲפִילּוּ מִצְוָה נָמֵי לֵיכָּא! אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר, אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה, אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא. אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר וְהָכִי קָאָמַר: הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ, וְהוּא הַדִּין לִבְנוֹ. הָא מִצְוָה בְּבִתּוֹ אִיכָּא, קַל וָחוֹמֶר לַבָּנִים. וְהַאי דְּקָתָנֵי בִּתּוֹ — הָא קָא מַשְׁמַע לַן: דַּאֲפִילּוּ בִּתּוֹ, חוֹבָה הוּא דְּלֵיכָּא, הָא מִצְוָה אִיכָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה, וְהָכִי קָאָמַר: הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנוֹ. הָא מִצְוָה בִּבְנוֹ אִיכָּא, וְקַל וָחוֹמֶר לַבָּנוֹת. וְהָא דְּקָתָנֵי בִּתּוֹ — הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ בִּתּוֹ חוֹבָה לֵיכָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, וְהָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ, וְהוּא הַדִּין לִבְנוֹ. וְהוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ מִצְוָה נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דְּבָנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן חוֹבָה, תְּנָא נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב. אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם זָן אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ אוֹ אֵין הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ? תָּא שְׁמַע: כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה אֲמַר לְהוּ: יָארוּד יָלְדָה, וְאַבְּנֵי מָתָא שָׁדְיָא?! כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לְהוּ: כְּפוֹ לֵיהּ אֲסִיתָא בְּצִבּוּרָא, וְלֵיקוּם וְלֵימָא: עוֹרְבָא בָּעֵי בְּנֵיהּ וְהָהוּא גַּבְרָא לָא בָּעֵי בְּנֵיהּ?! וְעוֹרְבָא בָּעֵי בְּנֵיהּ? וְהָכְתִיב: ״לִבְנֵי עוֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ״! לָא קַשְׁיָא, הָא בְּחִיוָּרֵי, הָא בְּאוּכָּמֵי. כִּי הֲוָה אָתֵי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: נִיחָא לָךְ דְּמִיתַּזְנִי בְּנָיךְ מִצְּדָקָה? וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא אֲמִיד, אֲבָל אֲמִיד — כָּפֵינַן לֵיהּ עַל כֻּרְחֵיהּ. כִּי הָא דְּרָבָא כַּפְיֵיהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמֵּי וְאַפֵּיק מִינֵּיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לִצְדָקָה. אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְבָנָיו — הוּא וְאִשְׁתּוֹ נִזּוֹנִים מֵהֶם. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ, אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו, הוּא וְאִשְׁתּוֹ מִיבַּעְיָא?! דִּשְׁלַח רָבִין בְּאִיגַּרְתֵּיהּ: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת — אַלְמְנָתוֹ נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו. נִישֵּׂאת הַבַּת — אַלְמְנָתוֹ נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו. מֵתָה הַבַּת, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: אַלְמְנָתוֹ נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו. הוּא וְאִשְׁתּוֹ מִיבַּעְיָא?! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּלֵיכָּא דְּטָרַח, אֲבָל הָכָא — נִטְרַח לְדִידֵיהּ וּלְדִידַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ אוֹ לֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ? תָּא שְׁמַע: דְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ קָיְימִי, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא גְּחֵין וְנַשְּׁקֵיהּ לְרַבִּי יוֹנָתָן אַכַּרְעֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: כּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו הוּא, וְעַשִּׂיתִינְהוּ לְזֻנֵיהּ וְזָנוּהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָאו דִּינָא, מִשּׁוּם הָכִי עַשִּׂיינְהוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּינָא — עַשֹּׂיִינְהוּ בָּעֵי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵירוֹ. וּמַנּוּ — רַבִּי יְשֵׁבָב. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ, וּמַנּוּ — רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַב נַחְמָן, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מַאי קְרָא: ״וְכׇל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״. וְהָא לָא דָּמֵי עִישּׂוּרָא בָּתְרָא לְעִישּׂוּרָא קַמָּא! אָמַר רַב אָשֵׁי: ״אֲעַשְּׂרֶנּוּ״ לְבָתְרָא כִּי קַמָּא. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: וּשְׁמוּעוֹת הַלָּלוּ מִתְמַעֲטוֹת וְהוֹלְכוֹת. וְסִימָנָיךְ: קְטַנִּים כָּתְבוּ וּבִזְבְּזוּ. אָמַר רַב יִצְחָק, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְגַּלְגֵּל עִם בְּנוֹ, עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ, יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. אִינִי?! וְהָא אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: בְּצִיר מִבַּר שֵׁית — לָא תְּקַבֵּיל. בַּר שֵׁית — קַבֵּיל וּסְפִי לֵיהּ כְּתוֹרָא! אִין, סָפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא, מִיהוּ אֵינוֹ יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו עַד לְאַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לָא קַשְׁיָא: הָא לְמִקְרָא, הָא לְמִשְׁנָה. דְּאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: בַּר שֵׁית — לְמִקְרָא, בַּר עֶשֶׂר — לְמִשְׁנָה, בַּר תְּלֵיסַר — לְתַעֲנִיתָא מֵעֵת לְעֵת. וּבְתִינוֹקֶת — בַּת תְּרֵיסַר. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי בַּר שֵׁית דְּטָרְקָא לֵיהּ עַקְרַבָּא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שֵׁית — לָא חָיֵי. מַאי אָסוּתֵיהּ — מְרָרְתָּא דְּדַיָּה חִיוָּרְתָּא בְּשִׁיכְרָא, נִשְׁפְּיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ. הַאי בַּר שַׁתָּא דְּטָרֵיק לֵיהּ זִיבּוּרָא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שַׁתָּא — לָא חָיֵי. מַאי אָסוּתֵיהּ — אַצְוָתָא דְּדִיקְלָא בְּמַיָּא, נִשְׁפְּיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ. אָמַר רַב קַטִּינָא: כׇּל הַמַּכְנִיס אֶת בְּנוֹ פָּחוּת מִבֶּן שֵׁשׁ — רָץ אַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַגִּיעוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: חֲבֵירָיו רָצִין אַחֲרָיו וְאֵין מַגִּיעִין אוֹתוֹ. וְתַרְוַיְיהוּ אִיתַנְהוּ: חֲלִישׁ וּגְמִיר. אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דִּכְחִישׁ, הָא דְּבָרִיא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמֵתָה, הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. אַשְׁכְּחֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף לְרַבִּי אֲבָהוּ דַּהֲוָה קָאֵי בְּאוּכְלוּסָא דְאוּשָׁא, אֲמַר לֵיהּ: מַאן מָרַהּ דִּשְׁמַעְתָּא דְאוּשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִימְנִין, וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנְּחָא לֵיהּ בְּכִיסְתֵּיהּ. ״אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְכׇל עֵת״. וְכִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְּכׇל עֵת? דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַשִּׂיאָן. ״הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ. וְחַד אָמַר: זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים. ״וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כֵּיוָן שֶׁ״בָנִים לְבָנֶיךָ״ — ״שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל״. דְּלָא אָתֵי לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: כֵּיוָן שֶׁ״בָנִים לְבָנֶיךָ״ — שָׁלוֹם עַל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אָתֵי לְאִינְּצוֹיֵי. זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר לִפְנֵי חֲכָמִים כּוּ׳. יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא וְיָתֵיב רַב הַמְנוּנָא, וְקָאָמַר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע — כָּךְ אֵין הַבָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. אֲוַושׁ עֲלֵיהּ כּוּלֵּי עָלְמָא: דְּשָׁבֵיק אַרְעָא — הוּא דְּיָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ, דְּלָא שָׁבֵיק אַרְעָא — לָא יָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ?! אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: וְדִלְמָא כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין קָאָמַר מָר?! אֲמַר לֵיהּ: מָר, דְּגַבְרָא רַבָּא הוּא, יָדַע מַאי קָאָמֵינָא. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: רַב זָן מֵחִיטֵּי דַעֲלִיָּיה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פַּרְנָסָה הֲוַיא, וּמַאי עֲלִיָּיה — מֵעִילּוּיָיא דְאָב, וּכְדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לְפַרְנָסָה, שָׁמִין בָּאָב. אוֹ דִלְמָא מְזוֹנֵי מַמָּשׁ הֲוָה, וּמַאי עֲלִיָּיה — מִדְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּעֲלִיָּיה. דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף: בָּעֲלִיָּיה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ בָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין. תָּא שְׁמַע: בִּידֵיהּ דְּרַבִּי בַּנַּאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא הֲווֹ מִטַּלְטְלִין דְּיַתְמֵי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲמַר לֵיהּ: זִיל זוּן. מַאי לָאו לִמְזוֹנֵי, וְכִדְרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף סְבִירָא לֵיהּ? לָא, הָתָם לְפַרְנָסָה הֲוַאי. וּשְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לְפַרְנָסָה שָׁמִין בָּאָב. הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וְדוּן דַּיָּינֵי דִנְהַרְדְּעָא. בְּפוּמְבְּדִיתָא, וְאַגְבִּי רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: זִילוּ אַהְדַּרוּ, וְאִי לָא — מַגְבֵּינָא לְכוּ לְאַפַּדְנַיְיכוּ מִינַּיְיכוּ. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי סְבוּר לְמֵיזַן מִמִּטַּלְטְלֵי. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִילְּתָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ לָא עֲבַדוּ בָּהּ עוֹבָדָא אַתּוּן עָבְדִין בַּהּ עוֹבָדָא?! רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר לְמֵיזַן מִמִּטַּלְטְלִין. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים: רַבִּי, יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁאֵין מִדַּת הַדִּין אַתָּה עוֹשֶׂה, אֶלָּא מִדַּת רַחְמָנוּת. אֶלָּא, שֶׁמָּא יִרְאוּ הַתַּלְמִידִים וְיִקְבְּעוּ הֲלָכָה לְדוֹרוֹת. הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לַהּ מִתַּמְרֵי דְּעַל בּוּדְיָא, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִילּוּ בַּעַל חוֹב הֲוָה כִּי הַאי גַּוְונָא, מִי הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ מָר? אֲמַר לֵיהּ: דְּחַזְיָיא לְבוּדְיָא קָאָמֵינָא. סוֹף סוֹף, כׇּל הָעוֹמֵד לִגְזוֹז כְּגָזוּז דָּמֵי! דִּצְרִיכָא לְדִיקְלָא קָאָמֵינָא. הָהוּא יָתוֹם וִיתוֹמָה דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ רָבָא: הַעֲלוּ לַיָּתוֹם בִּשְׁבִיל יְתוֹמָה. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר מִמְּקַרְקְעֵי וְלָא מִמִּטַּלְטְלִי, בֵּין לִמְזוֹנֵי בֵּין לִכְתוּבָּה וּבֵין לְפַרְנָסָה! אֲמַר לְהוּ: אִילּוּ רָצָה שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ, מִי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ? כׇּל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי. תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת, וְאֶחָד נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת — מוֹצִיאִין לִמְזוֹן אִשָּׁה וּלְבָנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת — מוֹצִיאִין לַבָּנוֹת מִן הַבָּנִים, וְלַבָּנוֹת מִן הַבָּנוֹת, וְלַבָּנִים מִן הַבָּנִים. וְלַבָּנִים מִן הַבָּנוֹת בִּנְכָסִים מְרוּבִּין, אֲבָל לֹא לַבָּנִים מִן הַבָּנוֹת בִּנְכָסִים מוּעָטִין. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת מוֹצִיאִין לַבָּנִים מִן הַבָּנִים, וְלַבָּנוֹת מִן הַבָּנוֹת, וְלַבָּנִים מִן הַבָּנוֹת. אֲבָל לֹא לַבָּנוֹת מִן הַבָּנִים. אַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ, הָכָא הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: מִמְּקַרְקְעֵי וְלָא מִמְּטַלְטְלִי, בֵּין לִכְתוּבָּה, בֵּין לִמְזוֹנֵי, בֵּין לְפַרְנָסָה. מַתְנִי׳ לֹא כָּתַב לָהּ כְּתוּבָּה — בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. כָּתַב לָהּ שָׂדֶה שָׁוֶה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז, וְלֹא כָּתַב לָהּ ״כֹּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחְרָאִין לִכְתוּבְּתִיךְ״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. לֹא כָּתַב לָהּ: ״אִם תִּשְׁתְּבַאי, אֶפְרְקִינִּךְ וְאוֹתְבִינִּךְ לִי לְאִינְתּוּ״, וּבְכֹהֶנֶת: ״אַהְדְּרִינִּךְ לִמְדִינְתִּךָ״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. נִשְׁבֵּית — חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם אָמַר: הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ — אֵינוֹ רַשַּׁאי. לָקְתָה — חַיָּיב לְרַפְּאוֹתָהּ. אָמַר: ״הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ״ — רַשַּׁאי. גְּמָ׳ מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: כׇּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה — הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: רָצָה, כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, וְהִיא כּוֹתֶבֶת ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה״. וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְהִיא כּוֹתֶבֶת: ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז״. אֵימָא סֵיפָא: כָּתַב לָהּ שָׂדֶה שָׁוֶה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז, וְלֹא כָּתַב לָהּ ״כֹּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחְרָאִין לִכְתוּבְּתִיךְ״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. אֲתָאן לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא. דְּאִי רַבִּי מֵאִיר, הָאָמַר: אַחְרָיוּת — לָאו טָעוּת סוֹפֵר הוּא. דִּתְנַן: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב — אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים — לֹא יַחֲזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן. אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים — יַחֲזִיר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא יַחֲזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן. רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יְהוּדָה! וְכִי תֵּימָא כּוּלַּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא, וְשָׁאנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין כְּתוּבָּה לִשְׁטָרֵי. וּמִי שָׁאנֵי לֵיהּ? וְהָתַנְיָא: חֲמִשָּׁה גּוֹבִין מִן הַמְחוֹרָרִין, וְאֵלּוּ הֵן: פֵּירוֹת, וּשְׁבַח פֵּירוֹת, וְהַמְקַבֵּל עָלָיו לָזוּן אֶת בֶּן אִשְׁתּוֹ וּבַת אִשְׁתּוֹ, וְגֵט חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה שֶׁאֵין בָּהּ אַחְרָיוּת. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר אַחְרָיוּת לָאו טָעוּת סוֹפֵר הוּא — רַבִּי מֵאִיר, וְקָתָנֵי כְּתוּבַּת אִשָּׁה. אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר, וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה. אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה: הָתָם כָּתְבָה לֵיהּ ״הִתְקַבַּלְתִּי״, הָכָא לָא כָּתְבָה לֵיהּ ״הִתְקַבַּלְתִּי״. אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר: מַאי ״חַיָּיב״ דְּקָתָנֵי — מִן הַמְחוֹרָרִין. לֹא כָּתַב לָהּ וְכוּ׳. אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה — אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן. אֵיתִיבֵיהּ רַב לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״אִם תִּשְׁתְּבַאי, אֶפְרְקִינִּךְ וְאוֹתְבִינִּךְ לִי לְאִינְתּוּ״! אִישְׁתִּיק. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״שָׂרִים עָצְרוּ בְמִלִּים וְכַף יָשִׂימוּ לְפִיהֶם״. מַאי אִית לֵיהּ לְמֵימַר? בִּשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ. וְלַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, אוֹנֶס דְּשַׁרְיַהּ רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן דְּקָאָמְרִי עֵדִים בְּצוֹוַחַת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. וּפְלִיגָא דְּרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁתְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹף בְּרָצוֹן, אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִזְקַק לָהּ הִיא שׂוֹכַרְתּוֹ, מוּתֶּרֶת. מַאי טַעְמָא — יֵצֶר אַלְבְּשַׁהּ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״, אֲסוּרָה. הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת, וְאֵיזוֹ — זוֹ כֹּל שֶׁתְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — אֲסוּרָה, הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּשָׂה — אֲסוּרָה, וְאֵיזוֹ — זוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — אֲסוּרָה, הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לָהּ אַחֶרֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּשָׂה, מוּתֶּרֶת. וְאֵיזוֹ — זוֹ שֶׁקִּידּוּשֶׁיהָ קִדּוּשֵׁי טָעוּת, שֶׁאֲפִילּוּ בְּנָהּ מוּרְכָּב עַל כְּתֵיפָהּ — מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי נְשֵׁי דִּגְנַבוּ גַּנָּבֵי — שַׁרְיָין לְגוּבְרַיְיהוּ. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב יְהוּדָה: וְהָא קָא מַמְטְיָאן לְהוּ נַהֲמָא! מֵחֲמַת יִרְאָה. וְהָא קָא מְשַׁלְּחָן לְהוּ גִּירֵי! מֵחֲמַת יִרְאָה. וַדַּאי, שַׁבְקִינְהוּ וְאָזְלָן מִנַּפְשַׁיְיהוּ — אֲסִירָן. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁבוּיֵי מַלְכוּת — הֲרֵי הֵן כִּשְׁבוּיִין. גְּנוּבֵי לִיסְטוּת — אֵינָן כִּשְׁבוּיִין. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא! מַלְכוּת אַמַּלְכוּת לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הָא בְּמַלְכוּת בֶּן נֶצַּר. לִיסְטוּת אַלִּיסְטוּת לָא קַשְׁיָא: הָא בְּבֶן נֶצַּר, הָא בְּלִיסְטִים דְּעָלְמָא. וּבֶן נֶצַּר, הָתָם קָרֵי לֵיהּ מֶלֶךְ, וְהָכָא קָרֵי לֵיהּ לִסְטִים! אִין, גַּבֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — לִסְטִים הוּא, גַּבֵּי לִסְטִים דְּעָלְמָא — מֶלֶךְ הוּא. וּבְכֹהֶנֶת אַהְדְּרִינִּךְ לִמְדִינְתִּךָ וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל — חַיָּיב לִפְדוֹתָהּ, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״וּבְכֹהֶנֶת אַהְדְּרִינִּךְ לִמְדִינְתִּךָ״, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ, שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״וְאוֹתְבִינִּךְ לִי לְאִנְתּוּ״. רָבָא אָמַר: כֹּל שֶׁאִיסּוּר שְׁבִיָּיה גּוֹרֵם לָהּ — חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ, אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר גּוֹרֵם לָהּ — אֵינוֹ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִשְׁבֵּית — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פּוֹדָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ, וְאֵינוֹ פּוֹדָהּ. אָמַר רַבִּי נָתָן, שָׁאַלְתִּי אֶת סוֹמְכוֹס: כְּשֶׁאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וְאֵינוֹ פּוֹדָהּ, כְּשֶׁהִדִּירָהּ וּלְבַסּוֹף נִשְׁבֵּית, אוֹ בְּנִשְׁבֵּית וּלְבַסּוֹף הִדִּירָהּ? וְאָמַר לִי: לֹא שָׁמַעְתִּי, וְנִרְאִין דְּבָרִים שֶׁהִדִּירָהּ וּלְבַסּוֹף נִשְׁבֵּית. דְּאִי אָמְרַתְּ נִשְׁבֵּית וּלְבַסּוֹף הִדִּירָהּ — אָתֵי לְאִיעָרוֹמֵי. מַאי לָאו: בְּמַדִּיר אֵשֶׁת כֹּהֵן קָמִיפַּלְגִי, וְאַבָּיֵי דְּאָמַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרָבָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ? לָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁנָּדְרָה אִיהִי, וְקַיֵּים לַהּ הוּא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: הוּא נוֹתֵן אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: הִיא נָתְנָה אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ. אִי הִיא נָתְנָה אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ — כְּתוּבָּה מַאי עֲבִידְתַּהּ? וְתוּ, אָמַר רַבִּי נָתָן, שָׁאַלְתִּי אֶת סוֹמְכוֹס: כְּשֶׁאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וְאֵינוֹ פּוֹדָהּ, כְּשֶׁהִדִּירָהּ וּלְבַסּוֹף נִשְׁבֵּית, אוֹ בְּשֶׁנִּשְׁבֵּית וּלְבַסּוֹף הִדִּירָהּ? וְאָמַר: לֹא שָׁמַעְתִּי. וְאִי דִּנְדַרָה אִיהִי, מָה לִי הִדִּירָהּ וּלְבַסּוֹף נִשְׁבֵּית, מָה לִי נִשְׁבֵּית וּלְבַסּוֹף הִדִּירָהּ? אֶלָּא, לְעוֹלָם דְּאַדְּרַהּ אִיהוּ. וְאַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵינוֹ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ. מַדִּיר אֵשֶׁת כֹּהֵן נָמֵי, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ. דְּהַיְינוּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. כִּי פְּלִיגִי בְּמַדִּיר אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָזֵיל בָּתַר מֵעִיקָּרָא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָזֵיל בָּתַר בַּסּוֹף. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵינוֹ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ. כִּי פְּלִיגִי בְּמַדִּיר, בֵּין אֵשֶׁת כֹּהֵן וּבֵין אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָזֵיל בָּתַר מֵעִיקָּרָא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָזֵיל בָּתַר בַּסּוֹף. נִשְׁבֵּית חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלָהּ. הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ — יוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִפְדּוֹתָהּ. לֹא הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ — אֵין יוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִפְדּוֹתָהּ. לֵוִי סָבַר לְמִיעְבַּד עוֹבָדָא כִּי הָא מַתְנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב, הָכִי אָמַר חַבִּיבִי: לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּתַנְיָא: נִשְׁבֵּית לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ — אֵין הַיְּתוֹמִין חַיָּיבִין לִפְדּוֹתָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלָהּ — אֵין הַיְּתוֹמִין חַיָּיבִין לִפְדּוֹתָהּ. שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״וְאוֹתְבִינִּךְ לְאִינְתּוּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: נִשְׁבֵּית, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה — פּוֹדָהּ. מִכָּאן וְאֵילָךְ: רָצָה פּוֹדָהּ, רָצָה אֵינוֹ פּוֹדָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶם, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. הָא בִּכְדֵי דְמֵיהֶן פּוֹדִין, אַף עַל גַּב דְּפִרְקוֹנָהּ יוֹתֵר עַל כְּתוּבָּתָהּ. וּרְמִינְהִי: נִשְׁבֵּית, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ עַד עֲשָׂרָה בִּכְתוּבָּתָהּ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה — פּוֹדָהּ. מִכָּאן וְאֵילָךְ: רָצָה פּוֹדָהּ, רָצָה אֵינוֹ פּוֹדָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם הָיָה פִּרְקוֹנָהּ כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ — פּוֹדָהּ, אִם לָאו אֵינוֹ פּוֹדָהּ! רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל תְּרֵי קוּלֵּי אִית לֵיהּ. לָקְתָה חַיָּיב לְרַפְּאוֹתָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אַלְמָנָה נִיזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין וּצְרִיכָה רְפוּאָה — הֲרֵי הִיא כִּמְזוֹנוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה נִתְרַפֵּאת תִּתְרַפֵּא — מִכְּתוּבָּתָהּ, שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה — הֲרֵי הִיא כִּמְזוֹנוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָשׂוּ הַקָּזַת דָּם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה. קָרִיבֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה לְהוּ אִיתַּת אַבָּא דַּהֲוָת צְרִיכָה רְפוּאָה כֹּל יוֹמָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לְהוּ: אֵיזִילוּ קוּצוּ לֵיהּ מִידֵּי לְרוֹפֵא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָשִׂינוּ עַצְמֵינוּ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּינִין. מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר, וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר? מֵעִיקָּרָא סְבַר: ״וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם״, וּלְבַסּוֹף סְבַר: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. מַתְנִי׳ לֹא כָּתַב לָהּ ״בְּנִין דִּכְרִין דְּיִהְווֹ לִיכִי מִינַּאי אִינּוּן יִרְתוּן כֶּסֶף כְּתוּבְּתִיךְ יָתֵר עַל חוּלָקְהוֹן דְּעִם אֲחוּהוֹן״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. ״בְּנָן נוּקְבָן דְּיִהְוֹין לִיכִי מִינַּאי יֶהֶוְיָן יָתְבָן בְּבֵיתִי וּמִיתַּזְנָן מִנִּכְסַי עַד דְּתִלַּקְחָן לְגוּבְרִין״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. ״אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִיתַּזְנָא מִנִּכְסַי כֹּל יְמֵי מֵיגַר אַלְמְנוּתִיךְ בְּבֵיתִי״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין. אַנְשֵׁי גָלִיל הָיוּ כּוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם. אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כּוֹתְבִין: ״עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִיתֵּן לִךְ כְּתוּבְּתִיךְ״. לְפִיכָךְ אִם רָצוּ יוֹרְשִׁין — נוֹתְנִין לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה הִתְקִינוּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין — כְּדֵי שֶׁיִּקְפּוֹץ אָדָם וְיִכְתּוֹב לְבִתּוֹ כִּבְנוֹ. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּרַחֲמָנָא אָמַר בְּרָא לֵירוֹת בְּרַתָּא לָא תֵּירוֹת, וַאֲתוֹ רַבָּנַן וּמְתַקְּנִי דְּתֵירוֹת בְּרַתָּא? הָא נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים״. בִּשְׁלָמָא בָּנִים — בִּידֵיהּ קָיְימִי. אֶלָּא בְּנָתֵיהּ, מִי קָיְימָן בִּידֵיהּ? הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּנַלְבְּשַׁהּ וְנִיכַסְּיַהּ וְנִיתֵּיב לַהּ מִידֵּי, כִּי הֵיכִי דְּקָפְצִי עֲלַהּ וְאָתוּ נָסְבִי לַהּ. וְעַד כַּמָּה? אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: עַד לְעִישּׂוּר נִכְסֵי. וְאֵימָא: דְּאָב לֵירוֹת, דְּבַעַל לָא לֵירוֹת! אִם כֵּן, אָב נָמֵי מִימְּנַע וְלָא כָּתֵב. וְאֵימָא: הֵיכָא דִּכְתַב אָב — לִכְתּוֹב בַּעַל, הֵיכָא דְּלָא כְּתַב אָב — לָא לִכְתּוֹב בַּעַל! לָא פְּלוּג רַבָּנַן. בַּת בֵּין הַבָּנִים נָמֵי תֵּירוֹת? כְּנַחֲלָה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן. בַּת בֵּין הַבָּנוֹת תֵּירוֹת! לָא פְּלוּג רַבָּנַן. וְתִיגְבֵּי מִמִּטַּלְטְלִי? כִּכְתוּבָּה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן. תִּטְרוֹף מִמְּשַׁעְבְּדִי! ״יִרְתוּן״ תְּנַן. וְאֵימָא אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא מוֹתַר דִּינָר! בְּמָקוֹם דְּקָא מִיעַקְרָא נַחֲלָה דְּאוֹרָיְיתָא, לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן. רַב פָּפָּא אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי אַבָּא סוּרָאָה. אָזֵיל לְמִיכְתַּב לַהּ כְּתוּבְּתַהּ. שְׁמַע יְהוּדָה בַּר מָרִימָר, נְפַק אֲתָא אִיתְחֲזִי לֵיהּ. כִּי מְטוֹ לְפִיתְחָא, הֲוָה קָא מִפְּטַר מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: נֵיעוּל מָר בַּהֲדַאי! חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה נִיחָא לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ — מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תִּיהְוֵי בְּעַבּוֹרֵי אַחְסָנְתָּא אֲפִילּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא — דְּלָא יְדִיעָא מַאי זַרְעָא נָפֵיק מִינֵּיהּ, וְכׇל שֶׁכֵּן מִבְּרָא לִבְרַתָּא, הַאי נָמֵי תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן הִיא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי מִדַּעְתֵּיהּ. לְעַשּׂוֹיֵיהּ נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ מִי קָאָמֵינָא לָךְ דְּעוּל וְעַשְּׂיֵיהּ? עוּל וְלָא תְּעַשְּׂיֵיהּ קָאָמֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: מַעֲלַאי דִּידִי הַיְינוּ עִשֻּׂיֵיהּ. אַכְפְּיֵיהּ וְעוֹל. אִישְׁתִּיק וִיתֵיב. סְבַר הָהוּא מִירְתָּח רָתַח. כַּתְבֵיהּ לְכֹל מַאי דַּהֲוָה לֵיהּ. לְסוֹף אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא נָמֵי לָא מִישְׁתַּעֵי מָר? חַיֵּי דְּמָר, לָא שְׁבַיקִי מִידֵּי לְנַפְשַׁאי. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִינַּאי דִּידִי — אֲפִילּוּ הַאי נָמֵי דִּכְתַבְתְּ לָא נִיחָא לִי. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא נָמֵי אֶהְדַּר בִּי. אֲמַר לֵיהּ: שַׁוּוֹיֵי נַפְשָׁךְ הַדְרָנָא — לָא קָאָמֵינָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יֵימַר סָבָא מֵרַב נַחְמָן: מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין אוֹ אֵין לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין? אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְתִבְּעֵי לָךְ מוֹחֶלֶת. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא, מוֹכֶרֶת קָמִיבַּעְיָא לִי, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר זוּזֵי אַנְסוּהָ, דְּאָמֵינָא כְּמַאן דְּקָא מָחוּ לַהּ מְאָה עוּכְלֵי בְּעוּכְלָא, מוֹחֶלֶת מִיבַּעְיָא?! אָמַר רָבָא, פְּשִׁיטָא לִי: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לַאֲחֵרִים — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין. מַאי טַעְמָא — זוּזֵי אַנְסוּהָ. מוֹחֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ — אֵין לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, מַאי טַעְמָא — אַחוֹלֵי אַחֵילְתַּהּ. בָּעֵי רָבָא: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ, כְּמוֹכֶרֶת לַאֲחֵרִים דָּמֵי, אוֹ כְּמוֹחֶלֶת לְבַעְלָהּ דָּמֵי? בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּה לְבַעְלָהּ, כְּמוֹכֶרֶת לַאֲחֵרִים דָּמֵי. מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: מֵתָה — אֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה וְאֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתוּבָּתָהּ. וְהָוֵינַן בַּהּ: כְּתוּבָּתָהּ מַאי עֲבִידְתַּהּ?! וְאָמַר רַב פָּפָּא: כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין. וְאַמַּאי? הָכָא נָמֵי לֵימָא יֵצֶר אַנְסַהּ! הָתָם, קְנָסָא הוּא דְּקַנְסוּהָ רַבָּנַן. יָתֵיב רָבִין בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מוֹחֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּקָאָמְרַתְּ לִי מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּא, הֲוָה אָמֵינָא לָךְ: ״מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ״?! יָתֵיב רַב נַחְמָן וְעוּלָּא וַאֲבִימִי בַּר רַב פַּפֵּי, וְיָתֵיב רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי גַּבַּיְיהוּ. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁכִיבָא אֲרוּסָתוֹ, אָמְרִי לֵיהּ: זִיל קְבַר, אוֹ הַב לָהּ כְּתוּבְּתַהּ. אֲמַר לְהוּ רַב חִיָּיא, תְּנֵינָא: אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה — לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִיטַּמֵּא לַהּ, וְכֵן הִיא — לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִיטַּמְּאָה לוֹ. מֵתָה — אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, מֵת הוּא — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. טַעְמָא דְּמֵת הוּא, הָא מֵתָה הִיא — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״לִכְשֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי״. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲרוּסָה שֶׁמֵּתָה — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי, זִילוּ אִמְרוּ לֵיהּ: שְׁקִילָא טֵיבוּתָךְ שַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַב הוֹשַׁעְיָא לִשְׁמַעְתֵּיהּ בְּבָבֶל. בְּנָן נוּקְבָן דְּיִהְוְיָין לִיכִי מִינַּאי וְכוּ׳. רַב תָּנֵי: ״עַד דְּתִלַּקְחָן לְגוּבְרִין״, וְלֵוִי תָּנֵי: ״עַד דְּתִבְגְּרָן״. לְרַב, אַף עַל גַּב דִּבְגַר?! וְלֵוִי, אַף עַל גַּב דְּאִינְּסִיב?! אֶלָּא: בְּגַר וְלָא אִינְּסִיב, אִינְּסִיב וְלָא בְּגַר — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בַּאֲרוּסָה וְלָא בְּגַר. וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: ״עַד דְּתִבְגְּרָן וְיִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן דְּאִינַּסְבָן״. תַּרְתֵּי? אֶלָּא: אוֹ תִּבְגְּרָן אוֹ יִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן לְאִיתְנַסְבָא. כְּתַנָּאֵי: עַד מָתַי הַבַּת נִזּוֹנֶית — עַד שֶׁתֵּאָרֵס, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: עַד שֶׁתִּבְגַּר. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״עַד דִּיהֶוְויָין״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֲוָיָה דְאֵירוּסִין, אוֹ הֲוָיָה דְנִישּׂוּאִין? תֵּיקוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב יוֹסֵף: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לִי, אֶלָּא מִסְּבָרָא לֵית לַהּ: כֵּיוָן דְּאֵירְסַהּ, לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִיתְּזִיל. אֲמַר לֵיהּ: אִם מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לָךְ, מִסְּבָרָא אִית לַהּ. כֵּיוָן דְּלָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ, לָא שָׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לִי, מִסְּבָרָא אִית לַהּ — כֵּיוָן דְּלָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ, לָא שָׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לָךְ, מִסְּבָרָא לֵית לַהּ. כֵּיוָן דְּאֵירְסַהּ, לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִיתְּזִיל. סִימָן דְּגַבְרֵי: שַׁק זְרַף. מֵאֲנָה, וִיבָמָה, שְׁנִיָּה, אֲרוּסָה, וַאֲנֻסָה. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מְמָאֶנֶת, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: אַלְמָנָה בְּבֵית אָבִיהָ, וּגְרוּשָׁה בְּבֵית אָבִיהָ, וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם בְּבֵית אָבִיהָ — יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ — יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אֵינָהּ בְּבֵית אָבִיהָ — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא?! אֶלָּא לָאו, מְמָאֶנֶת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אִית לַהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֵית לַהּ. בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: בַּת יְבָמָהּ, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? כֵּיוָן דְּאָמַר מָר כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן, לֵית לַהּ, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּאִי לֵית לַהּ מֵרִאשׁוֹן, תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן מִשֵּׁנִי, אִית לַהּ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּת שְׁנִיָּה, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? כֵּיוָן דְּלֵית לַהּ כְּתוּבָּה — לֵית לַהּ מְזוֹנֵי, אוֹ דִלְמָא: אִמַּהּ דַּעֲבַדָא אִיסּוּרָא — קַנְסוּהָ רַבָּנַן, אִיהִי, דְּלָא עֲבַדָא אִיסּוּרָא — לָא קַנְסוּהָ רַבָּנַן. תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: בַּת אֲרוּסָה, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? כֵּיוָן דְּאִית לַהּ כְּתוּבָּה — אִית לַהּ, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּלָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה עַד שְׁעַת נִישּׂוּאִין — לֵית לַהּ, תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: בַּת אֲנוּסָה, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּאָמַר יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי: יָצָא כֶּסֶף קְנָסָהּ בִּכְתוּבָּתָהּ, מַאי? כֵּיוָן דְּלֵית לַהּ כְּתוּבָּה, לֵית לַהּ מְזוֹנֵי, אוֹ דִלְמָא: כְּתוּבָּה טַעְמָא מַאי — כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְהָא — לָא מָצֵי מַפֵּיק לַהּ. תֵּיקוּ. אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וְכוּ׳. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּבֵיתִי״ — וְלָא בְּבִיקְתִּי, אֲבָל מְזוֹנֵי אִית לַהּ. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ מְזוֹנֵי נָמֵי לֵית לַהּ. וְלֵית הִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּבָעוּהָ לְהִנָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּיסָה — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. הָא לֹא נִתְפַּיְּיסָה, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת? אָמַר רַב עָנָן: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל: אָמְרָה ״מֵחֲמַת פְּלוֹנִי בַּעְלִי״ — יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, ״מֵחֲמַת בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין לָהּ״ — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמַר רַב חִסְדָּא: זִינְּתָה — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּיחֲלָה וּפִירְכְּסָה — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. מַאן דְּאָמַר זִינְּתָה, כׇּל שֶׁכֵּן כִּיחֲלָה וּפִירְכְּסָה. מַאן דְּאָמַר כִּיחֲלָה וּפִירְכְּסָה, אֲבָל זִינְּתָה אִית לַהּ, מַאי טַעְמָא — יֵצֶר אַנְסַהּ. וְלֵית הִלְכְתָא כְּכֹל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְלָא?! וְהָתַנְיָא: מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ, וּמִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ, עָשְׂתָה כְּתוּבָּתָהּ אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. הָנֵי — אִין, אֲבָל תּוֹבַעַת — לָא! הָנֵי, בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. תּוֹבַעַת, בְּבֵית דִּין — אִין, שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין — לָא. וְכָךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם וְכוּ׳. אִתְּמַר, רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי יְהוּדָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי גָלִיל. בָּבֶל וְכֹל פַּרְווֹדֶהָא נְהוּג כְּרַב, נְהַרְדְּעָא וְכֹל פַּרְווֹדֶהָא נְהוּג כִּשְׁמוּאֵל. הָהִיא בַּת מָחוֹזָא דַּהֲוָת נְסִיבָא לִנְהַרְדְּעָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, שַׁמְעַהּ לְקָלַהּ דְּבַת מָחוֹזָא הִיא. אֲמַר לְהוּ: בָּבֶל וְכׇל פַּרְווֹדֶהָא נְהוּג כְּרַב. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא לִנְהַרְדְּעָא נְסִיבָא! אֲמַר לְהוּ: אִי הָכִי, נְהַרְדְּעָא וְכׇל פַּרְווֹדֶהָא נְהוּג כִּשְׁמוּאֵל. וְעַד הֵיכָא נְהַרְדְּעָא — עַד הֵיכָא דְּסָגֵי קַבָּא דִנְהַרְדְּעָא. אִיתְּמַר. אַלְמָנָה, רַב אָמַר: שָׁמִין מַה שֶּׁעָלֶיהָ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין שָׁמִין מַה שֶּׁעָלֶיהָ. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: וְחִילּוּפָהּ בְּלָקִיט. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: וְכֵן בְּלָקִיט. וּמַנַּח בַּהּ סִימָנָא: ״יַתְמָא וְאַרְמַלְתָּא שְׁלַח וּפוֹק״. אָמַר רַב נַחְמָן: אַף עַל גַּב דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב. דִּתְנַן: אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ — אֵין לוֹ לֹא בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלָּקַח לִשְׁמָן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְכִי מֵאַחַר דִּתְנַן מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אַמַּאי הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב? אֲמַר לֵיהּ: לִכְאוֹרָה כִּשְׁמוּאֵל רְהִיטָא, כִּי מְעַיְּינַתְּ בָּהּ — הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב. מַאי טַעְמָא? כִּי אַקְנִי לַהּ, אַדַּעְתָּא לְמֵיקַם קַמֵּיהּ. אַדַּעְתָּא לְמִשְׁקַל וּלְמִיפַּק — לָא אַקְנִי לַהּ. כַּלְּתָא דְּבֵי בַּר אֶלְיָשִׁיב הֲוָה קָא תָּבְעָה כְּתוּבְּתַהּ מִיַּתְמֵי. הֲוָה קָא מַמְטְיָא לְהוּ לְבֵי דִינָא, אָמְרִי: זִילָא לַן מִילְּתָא דְּתֵיזְלִי הָכִי. אֲזַלָא לְבֵישְׁתִּינְהוּ וְאִיכַּסִּתִינְהוּ לְכוּלֵּיהּ מָנָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, דְּאָמַר: אַלְמָנָה שָׁמִין מַה שֶּׁעָלֶיהָ. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״נְדוּנְיָא לִבְרַת״. זַל נְדוּנְיָא. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: פּוּרְנָא לְיַתְמֵי. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי מִן חַמְרָא לִבְרַת״. אִיַּיקַּר חַמְרָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: רַוְוחָא לְיַתְמֵי. קָרִיבֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה לְהוּ אִיתַּת אַבָּא דַּהֲוָה קָמַפְסְדָה מְזוֹנֵי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לְהוּ: אֵיזִילוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ לַאֲבוּכוֹן דִּנְיַיחֵד לַהּ אַרְעָא לִמְזוֹנַהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אֲמַר לְהוּ: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁרִיבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר הָכִי! אֲמַר לְהוּ: זִילוּ הַבוּ לַהּ. וְאִי לָא, מַפֵּיקְנָא לְכוּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵאוּנַּיְיכוּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לְהוּ: מָה אֶעֱשֶׂה? שֶׁכְּנֶגְדִּי חָלוּק עָלַי. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אָמַר ״לִמְזוֹנוֹת״ — רִיבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמַר ״בִּמְזוֹנוֹת״ — קָצַץ לָהּ מְזוֹנוֹת. הֲדַרַן עֲלָךְ נַעֲרָה

14 כתובות פתח ↗

הָכָא נָמֵי הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא גָּבְיָא, מִדְּלָא כְּתַב לַהּ ״אוֹסֵיפִית לִךְ מֵאָה אַמָּאתַיִם״, אַחוֹלֵי אַחֵילְתֵּיהּ לְשִׁעְבּוּדָא קַמָּא. אָמַר מָר: אִי בָּעֲיָא — בְּהַאי גָּבְיָא, אִי בָּעֲיָא — בְּהַאי גָּבְיָא. לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַב נַחְמָן? דְּאָמַר רַב נַחְמָן: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּזֶה אַחַר זֶה — בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. לָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן דְּאִי אוֹסֵיף בֵּיהּ דִּיקְלָא, לְתוֹסֶפֶת כַּתְבֵיהּ. הָכָא נָמֵי, הָא אוֹסֵיף לַהּ מִידֵּי! גּוּפָא. אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּזֶה אַחַר זֶה — בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן דְּאִי אוֹסֵיף בֵּיהּ דִּיקְלָא — לְתוֹסֶפֶת כַּתְבֵיהּ. פְּשִׁיטָא רִאשׁוֹן בְּמֶכֶר וְשֵׁנִי בְּמַתָּנָה, לְיַפּוֹת כֹּחוֹ הוּא דִּכְתַב לֵיהּ — מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא. וְכׇל שֶׁכֵּן רִאשׁוֹן בְּמַתָּנָה וְשֵׁנִי בְּמֶכֶר, דְּאָמְרִינַן מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַעַל חוֹב הוּא דִּכְתַב כֵּן. אֶלָּא אִי שְׁנֵיהֶם בְּמֶכֶר שְׁנֵיהֶם בְּמַתָּנָה בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. מַאי טַעְמָא? רַפְרָם אָמַר: אֵימַר אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לֵיהּ. רַב אַחָא אָמַר: אֵימַר אַחוֹלֵי אַחְלֵיהּ לְשִׁיעְבּוּדֵיהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: אוֹרוֹעֵי סָהֲדֵי. וּלְשַׁלּוֹמֵי פֵּירֵי וּלְטַסְקָא. מַאי הָוֵי עֲלַהּ דִּכְתוּבָּה? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מָנֶה מָאתַיִם מִן הָאֵירוּסִין, וְתוֹסֶפֶת מִן הַנִּישּׂוּאִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִן הַנִּישּׂוּאִין. וְהִלְכְתָא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִן הַנִּישּׂוּאִין. מַתְנִי׳ הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירָה בִּתָּהּ עִמָּהּ וְזִינְּתָה — הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק, אֵין לָהּ לֹא פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סֶלַע. הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה — הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה, וְאֵין לָהּ לֹא פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סֶלַע. הָיְתָה הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה, הֲרֵי הִיא כְּבַת יִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרֶיהָ. יֵשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, יֵשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב וְאֵין לָהּ אָב — הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה. לֹא נֶאֱמַר פֶּתַח בֵּית אָב אֶלָּא לְמִצְוָה. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא ״וָמֵתָה״, לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה. אִי הָכִי מִילְקָא נָמֵי נִילְקֵי, וּמֵאָה סֶלַע נָמֵי לְשַׁלֵּם! אָמַר קְרָא ״וָמֵתָה״ — לְמִיתָה נִתְרַבְּתָה וְלֹא לִקְנָס. וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה? הָהִיא יִשְׂרְאֵלִית מְעַלַּיְיתָא הִיא. וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה! אִם כֵּן, ״בְּיִשְׂרָאֵל״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַיְּתוֹמָה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״ — פְּרָט לְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ אָב. מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: ״וְאִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ״ — לְרַבּוֹת יְתוֹמָה לִקְנָס, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בָּבָא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נִתְיַתְּמָה. רָבָא אָמַר: חַיָּיב. מִמַּאי — מִדְּתָנֵי אַמֵּי: בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּתוּלַת גֵּרִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כִּי הַאי גַוְונָא בְּיִשְׂרָאֵל מִיחַיַּיב, הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי גֵּרִים. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּהַאי גַוְונָא פָּטוּר, הַשְׁתָּא בְּיִשְׂרָאֵל פָּטוּר, בְּגֵרִים מִיבַּעְיָא?! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה — פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״, ״נַעֲרָה״ מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּא: טַעְמָא דִּכְתִיב בַּהּ ״הַנַּעֲרָה״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ קְטַנָּה?! הָא כְּתִיב: ״וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ״, וּקְטַנָּה לָאו בַּת עוֹנָשִׁין הִיא! אֶלָּא: כָּאן ״נַעֲרָה״, הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נַעֲרָ״ — אֲפִילּוּ קְטַנָּה בַּמַּשְׁמָע. תָּנֵי שֵׁילָא: שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בַּנַּעֲרָה: בָּאוּ לָהּ עֵדִים בְּבֵית חָמִיהָ שֶׁזִּינְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ —

15 תוספות על כתובות פתח ↗

מתני' אף על פי. אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף - תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת ב"ב קנז. ושם אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים ב"מ דף צד. ושם דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא דף ג. שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא וי"מ דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי הודה שיש לו נכסים ואע"פ שאנו יודעים שאין לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומטעם זה אור"ת שכותבין בהרשאות והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי אע"פ שאנו יודעים שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

16 כתובות פתח ↗

מִשּׁוּם אֵיבָה. בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. מְנָלַן? דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לָאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ — אַף בַּת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי קְטַנָּה, דְּמָצֵי מְזַבֵּן לַהּ, אֲבָל נַעֲרָה, דְּלָא מָצֵי מְזַבֵּן לַהּ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דִּידַהּ הָווּ! מִסְתַּבְּרָא דְּאָבִיהָ הָווּ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דְּאָבִיהָ, אֶלָּא הָא דְּזַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב לְמִימְסְרַהּ לְחוּפָּה, הֵיכִי מָצֵי מָסַר לַהּ? הָא קָמְבַטֵּל לַהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ. פָּרֵיךְ רַב אַחַאי: אֵימָא דְּיָהֵיב לַהּ שְׂכַר פְּקַעְתַּהּ. אִי נָמֵי דִּמְסַר לָהּ בְּלֵילְיָא. אִי נָמֵי דִּמְסַר לַהּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. אֶלָּא: קְטַנָּה לָא צְרִיכָא קְרָא — הַשְׁתָּא זַבּוֹנֵי מְזַבֵּין לַהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִיבְּעֵי?! אֶלָּא כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא, לְנַעֲרָה. בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״. וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה ... וְהָיְתָה״, אִיתַּקּוּשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָיהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאָב אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֵּי בִתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָב אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֵּי בִתּוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: בִּשְׁלָמָא בַּעַל, תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן פֵּירֵי, דְּאִם כֵּן מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק, אֶלָּא אָב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר — דְּמִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק? בְּלָאו הָכִי פָּרֵיק לַהּ! וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אָב נָמֵי מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק. סָבַר: כִּיסָא נְקִיטָא עִילָּוַהּ, תֵּיזִיל וְתִפְרוֹק נַפְשַׁהּ. נִיסֵּת, יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁהוּא אוֹכֵל כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב לָהּ פֵּירוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים שֶׁיָּבוֹאוּ עִמָּהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ — מֵתָה, לֹא זָכָה הַבַּעַל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: זָכָה הַבַּעַל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ. לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵירוּסִין — גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מִן הַנִּשּׂוּאִין — גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, וּמִן הָאֵירוּסִין — בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ. לְמַאן דְּאָמַר לֹא זָכָה — כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וּמַאן דְּאָמַר זָכָה — כְּרַבָּנַן. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. מַאן דְּאָמַר לֹא זָכָה — כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּמַאן דְּאָמַר זָכָה — עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֶלָּא מִדִּידֵיהּ לְדִידַהּ, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ. אֲבָל מִדִּידַהּ לְדִידֵיהּ אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֵי, דְּמִשּׁוּם אִיחַתּוֹנֵי הוּא, וְהָא אִיחַתַּנֻי לְהוּ. חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: תִּיקְּנוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּקְבוּרָתָהּ תַּחַת כְּתוּבָּתָהּ, לְפִיכָךְ בַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. פֵּירוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְיהוּ?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: תִּיקְּנוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּפִירְקוֹנָהּ תַּחַת פֵּירוֹת, וּקְבוּרָתָהּ תַּחַת כְּתוּבָּתָהּ. לְפִיכָךְ בַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. מַאי ״לְפִיכָךְ״? מַהוּ דְּתֵימָא: מֵיכָל לָא נֵכְלִינְהוּ, אַנּוֹחֵי נַנְּחִינְהוּ. דְּאִם כֵּן, מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק, קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָא עֲדִיפָא. זִימְנִין דְּלָא מָלוּ, וּפָרֵיק לַהּ מִדִּידֵיהּ. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! אָמַר אַבָּיֵי: תִּיקְּנוּ מָצוּי לְמָצוּי, וְשֶׁאֵינוֹ מָצוּי לְשֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא סָבַר מְזוֹנוֹת מִדְּאוֹרָיְיתָא, דְּתַנְיָא: ״שְׁאֵרָהּ״ — אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי״. ״כְּסוּתָהּ״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״עוֹנָתָהּ״ — זוֹ עוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״שְׁאֵרָהּ״ — זוֹ עוֹנָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״. ״כְּסוּתָהּ״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״עוֹנָתָהּ״ — אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיְעַנְּךָ וְיַרְעִיבֶךָ״.

18 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

א"ל קנה נכסי או חפץ פלוני אתה ובהמה זו או אתה ועובר זה קנה הוא מחצה: המקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה תשו' רשב"א סי' שע"ה:

19 יבמות פתח ↗

וְאוֹכֶלֶת בְּגִינוֹ תְּרוּמָה. בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן. תָּא שְׁמַע: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה — מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים. שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים, סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג — תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, בְּמֵזִיד — אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין. וְהָוֵינַן בַּהּ: בְּמֵזִיד אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין? תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, דַּאֲכַל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא קָחֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ, וְקָא מְשַׁלֵּם מִידֵּי דְּקָחֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ. וְאָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה — מְשַׁלֵּם כָּל דְּהוּ. אָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה — מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין, שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים — סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג — תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, בְּמֵזִיד — אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין. וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תַּשְׁלוּמֵי מְעַלְּיָא הָוֵי, דְּאִי מְקַדֵּשׁ בְּהוּ כֹּהֵן אִשָּׁה — תָּפְסוּ לַהּ קִידּוּשֵׁי, וַאֲמוּר רַבָּנַן אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְקָשָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא! מַאי אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין דְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר — דְּבָעֵי לְמֶיהְדַּר שַׁלּוֹמֵי חוּלִּין טְהוֹרִין. אִי הָכִי, סוֹמְכוֹס הַיְינוּ רַבָּנַן! אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה. וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אַרְצוֹיֵי מְרַצֵּה, דְּתַנְיָא: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה — עַל הַדָּם, וְעַל הַבָּשָׂר, וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר. וְאָמְרִי רַבָּנַן: לֹא הוּרְצָה, וְקָא הָדַר מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי ״לֹא הוּרְצָה״ דְּקָאָמַר — לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה, אֲבָל בְּעָלִים נִתְכַּפְּרוּ בּוֹ. סוֹף סוֹף קָמִתְעַקְּרָא אֲכִילַת בָּשָׂר, וּכְתִיב: ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״, מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים! אֲמַר לֵיהּ: שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שָׁאנֵי. אֲמַר לֵיהּ, בְּעַאי לְאוֹתוֹבָךְ: עָרֵל, הַזָּאָה. וְאִזְמֵל, סָדִין בְּצִיצִית. וְכִבְשֵׂי עֲצֶרֶת, וְשׁוֹפָר, וְלוּלָב. הַשְׁתָּא דְּשַׁנִּית לַן ״שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה״ לָא מִיעֲקַר הוּא, כּוּלְּהוּ נָמֵי ״שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה״ נִינְהוּ. תָּא שְׁמַע: ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״ — אֲפִילּוּ אוֹמֵר לְךָ: עֲבוֹר עַל אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, הַכֹּל לְפִי שָׁעָה — שְׁמַע לוֹ. שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״. וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע: בִּטְּלוֹ — מְבוּטָּל, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ יָכוֹל לֹא לְבַטְּלוֹ, וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ. אִם כֵּן — מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה. וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בָּטֵל גֵּט, וּמִשּׁוּם ״מָה כֹּחַ בֵּית דִּין״ קָא שָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא! מַאן דִּמְקַדֵּשׁ — אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ, וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשִׁין, אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָתִינַח דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא, קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה, וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָיג לַתּוֹרָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בַּשַּׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים — וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵטִיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ! מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי. וְלֹא זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין לָהּ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו״, וְאָמַר מָר: ״שְׁאֵרוֹ״ — זוֹ אִשְׁתּוֹ, וּכְתִיב: ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ״, יֵשׁ בַּעַל שֶׁמִּיטַּמֵּא, וְיֵשׁ בַּעַל שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא. הָא כֵּיצַד? מִיטַּמֵּא הוּא לְאִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה, וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה. וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין בִּמְצִיאָתָהּ וְכוּ׳. טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ — כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיהְוֵי לֵיהּ אֵיבָה. הָכָא תִּיהְוֵי לֵיהּ אֵיבָה וְאֵיבָה. וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. טַעְמָא מַאי אָמְרִי רַבָּנַן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ — מִשּׁוּם דְּקָאָכְלָה מְזוֹנֵי, הָכָא כֵּיוָן דִּמְזוֹנֵי לֵית לַהּ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דִּידֵיהּ. וְלֹא מֵיפֵר נְדָרֶיהָ. טַעְמָא מַאי אָמַר רַחֲמָנָא בַּעַל מֵיפֵר — כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה, הָכָא תִּתְגַּנֶּה וְתִתְגַּנֶּה. הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה וְכוּ׳.

20 כתובות פתח ↗

וְהָא בָּעֵינַן: ״כְּשֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי״, וְלֵיכָּא?

21 רש"י פתח ↗

תנאי כתובה - תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל:

22 רש"י פתח ↗

למוכרת ולמוחלת - מוכרת כתובתה או מוחלת כתובתה מחלה ומכרה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן לא מיקרי כתובה אלא מנה מאתים:

23 רש"י פתח ↗

ולפוגמת - בפרק הכותב לקמן כתובות פז. תנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה אם פגמה תוספת נמי שאמרה לשם פרעון התוספות התקבלתי דינר אף זו פוגמת כתובתה היא ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתיך לא תפרע אלא בשבועה:

25 רש"י פתח ↗

1 פירש"י ד"ה בת ארוסה וכו' וילדה לו ומת וכו'. משמע מלשונו דלא נשאה כלל. והרא"ש כתב בשם הראב"ד דמיירי בנשואה ע"ש. והספק נראה דאף שנשאה כיון שנולדה קודם כתיבת הכתובה והוא כותב בלשון עתיד דיהוויין. אי נימא דתיקון חכמים הוא אפילו על הנולדה מקודם ולשון דיהוויין ר"ל שיהיו לאחר מיתה. ונראה דרש"י ז"ל ס"ל דבנשאה פשיטא דקאי גם על הנולדים כבר כדאמרינן לקמן דף ק"ב ע"ב מי לא עסקינן דהוו בשעת קנין כגון שגירשה ואהדרה משמע דקנין שני קאי אפילו על הנולדים כבר. ודוחק לומר דמיירי במפרש על הנולדה כבר. דא"כ היינו בת אשתו. ואפשר דס"ל להראב"ד דלא דמי להתם כיון שכבר נתחייב מתנאי בית דין מנשואין ראשונים אמרינן מסתמא דקאי הקנין גם עליהם. משא"כ הכא דנולדה קודם יש לומר דה"ל כאלו ילדה ממנו קודם אירוסין בזנות דאינה בכלל התקנה מדבעי דוקא בבת ארוסה. ומדברי התוס' נראה דלא מיירי בנשאה ממ"ש ד"ה בת יבמה וכו'. ומיהו אארוסה לא מצי למבעי לענין כתובת בית דין דהא לא יהיב לה האב מידי ואי בניסת כבר יש לומר דמש"ה כותב לה בשעת נשואין וק"ל: ועיין קונטרס אחרון סימן קי"ב:

2 תוספות ד"ה בת אנוסה מהו וכו'. תימא וכו'. בספר מגיני שלמה כתב דבאנוסה עצמה פשיטא דלית לה דבעינן הוכחה שאינה ניסת מפני כבוד בעלה מדאינה תובעת כתובתה. ובאנוסה כיון דלית לה כתובה ליכא הוכחה. אך מדברי רש"י לעיל דף נ"ג ד"ה אין לה מזונת באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה. משמע הא לאו הכי ה"ל מזונת אע"ג דליכא הוכחא. ותו אף לפי שיטתו הוי מצי למבעי כגון שהכניסה לו מעות בנדוניא וכתב לה כתובה כנגדן דאיכא הוכחא מדלא תבעה אותן ואפ"ה כיון דעיקר כתובה דתיקנו חכמים הא לית לה. ושפיר שייך למבעי אם יש לה מזונת. וק"ל:

3 רש"י ד"ה אבל מזוני וכו'. ור' יוסף בביתי יתירא וכו'. נראה המשך דבריו דכיון דאמר אבל מזוני אית לה אע"ג דהדר וכתב לה בביתי בתר ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי וכו'. ע"כ דהא דדריש ולא בבקתי לאו ממשמעות הלשון ואת תהא יתבא בביתי נפקא. דא"כ נימא נמי למעט מזוני מבביתי בתרא. אלא דרב יוסף מיתורא דבביתי בתרא נפקא ליה דירה לחודא. עוד יש לפרש דכוונתו הוא לפמ"ש הרא"ש דמוכח דא"צ לשכור לה בית. דא"כ מה"ת נימא שלא יהיה לה מזונת הא אפילו אם מזונת ודירה תלויים זה בזה הרי יש לה דירה. ובאמת צ"ל דנפקא ליה לר' יוסף הא דא"צ לשכור לה דירה כלל היינו מיתורא דבביתי והיינו דפירש"י מדקאמר אבל מזוני אית לה דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה משמע דס"ל דאין צריכים לשכור לה דירה והיינו מבביתי יתירא. מיהו יותר נראה כמ"ש בתחלה. דאי לאו יתורא אין למעט כלל ולא בבקתי דהא קי"ל במנחות דף ק"ח ע"ב בוח"מ סימן רי"ד סעיף י"ב דהאומר בית בביתי אני נותן לך נותן לו הקטן. וע"כ דהכא מיתורא נפקא. אך הא קשיא לי דהכא אמרינן דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה. ובהרא"ש ר"פ הנושא ובח"מ סימן ס' סעיף ג' איתא שם ממשמעות המשנה דר"פ הנושא ומבואר בירושלמי דהמחייב לזון את חבירו סתם צריך ליתן לו מזונת למקום שהוא. אח"כ אמר לו על שולחנו. והא דבאלמנה שאמרה איני זזה מבית אבא אין היורשים חייבים לזון אותה היינו משום דאת יתבת בביתי. משמע כאומר על שולחני כמבואר שם בדברי הרא"ש ר"פ הנושא הרי חזינן דמה דנפקא לן מלשון בביתי קמא אמרינן דדירה ומזונות תלוי' זה בזה דקאי בביתי קמא על ומתזנא דבתרי'. ולמה בביתי בתרא ס"ל לר' יוסף דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה דאף דיש לחלק ולומר כיון דאין העיכוב ממנה עדיפא מ"מ קשה דנימא דקאי ומתזנא על בביתי דבתריה נמי דכתיב גבי מזונת ממש יותר מבביתי קמא. ודוחק לומר דהא דקאמר אבל מזוני אית לה היינו לפי ברכת הבית כמו בעל שולחני דלא משמע כן מסתמא דלישנא. וכן משמע מדברי כל הפוסקים דאית לה מזוני משלם. ולולי דברי הרא"ש היה נראה דהירושלמי לשיטתיה דכתב הרא"ש כאן דחולק על סוגיא דידן וס"ל דאפילו אין לו בית צריך לשכור לה והא דס"ל דאין יורשים מחויבים לזון אותה בבית אביה הוא מיתורא דבביתי בתרא ובאמת לא נזכרו דברי רב יוסף בדברי הרמב"ם וש"ע דפסקו כירושלמי. וכסתם מתניתין דר"פ הנושא. דלא יאמר כשתבא אצלי אזונה. ועיין קונטרס אחרון. וק"ל:

4 תוס' ד"ה בביתי וכו' וביש להם בתים טובים היא מרוחת וכו' נראה כוונת דבריהם לפמ"ש התוס' לעיל דף נ"ג דדרשינן לשון הדיוט יותר ליפוי כח השטר מלגרוע א"כ כיון דדרשינן הכא לגרוע כ"ש דדרשינן ליפוי כח. ועפ"ז נלענ"ד לתרץ מ"ש הרא"ש דתלמוד ירושלמי סותר תלמודא דידן דגרסינן התם ר' זעירא שלח שאלה לר' נחמן בר יצחק ולאבימי בר פפא לא היה שם בית מאי. אמרו ליה היורשים שוכרים לה בית. ונראה דרבי נחמן בר יצחק ואבימי בר פפא לשיטתייהו אזלי דאמרינן לעיל דף נ"ג יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפא וכו'. אמרו ליה זיל קבר וכו' דהיינו דלא דרשי לשון הדיוט לכשתנשאי לאחר וכמ"ש התוס' לעיל דאף דליפוי כח כ"ע ס"ל דדרשינן לשון הדיוט אבל לגרוע לא דרשינן ולהכי ס"ל הכא דדרש"י בביתי דוקא ליפוי השטר. כמ"ש התוס' ולא למעט. א"כ ממילא למאי דקי"ל לעיל דדרשינן אף לגרוע. ה"ה הכא הלכתא כר' יוסף. ועיין בספ"ג דגיטין דף ל"א ע"ב דלפירש"י סתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק ודו"ק:

5 תוס' ד"ה ולית הלכתא וכו'. בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא וכו'. נראה דס"ל דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא וכו'. היינו משום דבכל אלו הטעם שאבידה מזונותיה משום דכל מה שמחייב את עצמו במזונותיה הוא משום זילותא דידיה כדאיתא לעיל דף מ"ג ע"א לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה וזו שאינה חוששת לכבוד בעלה אבידה מזונותיה. וסבירא ליה להש"ס דבתביעת כתובתה בבית דין הוא זילותא טפי מהני דלעיל. ולפ"ז נראה דהא דמסיק ולא והתניא וכו' כולה אסוקי מילתא הך דלית הלכתא משום דלפי מאי דס"ד דהני אין אבל תובעת כתובתה לא. משמע דלאו משום בזיון הבעל הוא אלא כיון דמסיק דדוקא תביעה בבית דין היינו משום דאיכא זילותא טפי כדאמרינן לקמן דף צ"ז שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והיינו דקאמר דלית הלכתא ככל הני שמעתתא משום דאינו בזיון כל כך. אלא כהא דשמואל. א"כ ממילא יש לומר דתבעוה לינשא עדיפא טפי כי היכי דלא תקשה שמואל אדשמואל. ובזה נלענ"ד דאין להקשות לפמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי דתובעת כתובתה מן האונס לא הפסידה. א"כ מאי מקשה ממוכרת כתובתה אין אבל תובעת לא. דילמא מכרה כתובתה היינו אפילו מאונס דסתם מוכרת זוזי אנסוה כדאמרינן לעיל דף נ"ג דזוזי אנסוה. ולפמ"ש ניחא דלפי הס"ד אין הטעם משום בזיון. אלא דהוי כהתחילה לגבות הכתובה ולא שייך לחלק בין אונס או לא. והירושלמי לפי האמת קאמר דטעמא משום בזיון. ובאונס אין להפסידה משום בזיון. ובזה נכון נמי הא דקשה לכאורה לרש"י ז"ל דס"ל בר"פ אע"פ דתובעת כתובתה אפילו מקצת כתובה הפסידה מזונותיה. ובמכרה כתובתה בעינן דוקא כולה. והכא משמע מדקאמר הני אין אבל תובעת לא. דמכרה כתובתה גרוע יותר מתובעת ולפמ"ש יש לומר דרש"י ס"ל דלפי האמת דבבית דין דוקא משום בזיון אין חילוק. דאפילו במקצת איכא בזיון וק"ל:

6 והנה מן הירושלמי שהביא רא"ש בההיא דבר כהן בעי לך משמע דנתפייסה ואפ"ה יש לה מזונת דלא כדעת התוס'. וכן כותבו המפרשים. ואפשר דיש לומר דכיון דקאמר מחמת בני אדם שאין מהוגנין לה. משמע דוקא דמיירי באותן שאין מהוגנין לה. אבל במהוגנין לפי כבוד בעלה אפילו נתפייסה יש לה מזונת שלא נתבזה בזה. וכשחוזרת יש לה מזונות. אבל באינם מהוגנים אפילו לא נתפייסה אלא שלא אמרה שהוא מפני שאין זה לפי כבוד בעלה אלא שאינן מהוגנים לה לפי כבודה הוי זילותא דידיה. והיינו דלא קאמר סתם שאין מהוגנים דבעינן' דוקא שתלתה בעצמה ולא בכבוד בעלה. וצ"ע. ויותר נלענ"ד דהא דקאמר בירושלמי דהוי אונס בההיא דבר כהן בעי לך. היינו דומיא דאמרינן בשמעתין דזינתה הוי אונס משום דיצרה אנסיה. ה"נ בתבעוה לנשא יש לומר דמחמת חימוד נשואין נתרצה וכשבטל הדבר הדר יש לה מוזנות וכה"ג מצינו בתבעוה להנשא ונתפייסה דצריכה לישב ז' נקיים משום חימוד. וכן משמעות הש"ס לעיל מהא דמקשה הא לא נתפייסה יש לה מזונת ופירש"י בלשון בתמיה דבודאי כשאין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה גרע טפי מנתפייסה דלא שייך יצרה אנסה דהא לא נתפייסה להנשא אלא שתלתה בכבוד עצמה והיינו דמתמה הא לא נתפייסה לא בתמיה. ולפ"ז יש לומר דדברי התוס' מסכימים עם הירושלמי דודאי הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו ע"כ דבזינתה לא הפסידה אף דהוי בזיון טפי משום דיצרה אנסה. ה"ה בתבעוה להנשא ונתפייסה וע"כ צ"ל דפליג אדר' נחמן. אבל על רב ענן דאמר לדידי מפרשא מיניה דמר שמואל וכו' דלא שייך יצרה אנסה א"צ לומר דפליג אלא דהא גרע טפי. וכן משמעות לשון התוס' בהדיא שכתבו א"כ קשה שמואל אדשמואל לרב ענן וכו'. ולא הזכירו דר' נחמן. ודוק:

7 שם גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה וכו'. לכאורה נראה דטעמא דרב הוא כדקאמר רב נחמן לקמן דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. אך נראה דלפ"ז היינו דוקא בבגדים שעשה לה הבעל בחייו. אבל בבגדים שעשו היתומים לה דהא הם חייבים בכסות ג"כ. כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו. כמ"ש בשיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא דלהכי אמר רב חייא בר אבון וחילופא בלקיט משום דלקיט היום עמו ולמחר הולך לו לא שייך אדעתא למיקם קמיה. וכ"ש דהכא לרב קיימינן דס"ל הלכה כאנשי יהודה דהיתומים יכולים לסלקה כתובתה ופטורים ממזונות. א"כ בכה"ג דמי ממש לגרושה דכתבו הפוסקים דלא שייך אדעתא למיקם קמיה. כיון דמגרשה מדעתו. ונראה דיש לומר דבאמת בהכי פליגי' רחב"א ורב כהנא דרחב"א ס"ל דטעמא דרב כדמסיק דאדעתא למישקל ולמפיק לא אקני לה. משא"כ בלקיט כיון דרשות בידו לחזור דקי"ל פועל חוזר בחצי יום. ולדידיה באמת מיירי בלאמנה שעליה בגדים שעשה לה בעלה. אבל ביתומים כיון דהרשות בידה לחזור מודה רב. אבל רב כהנא ס"ל דלאו היינו טעמא דרב. אלא שלא הקנה לה הבגדים כלל. והיינו דמנח ביה סימנא יתמא וארמלתא דא"צ לדחוק יתמא לקיט כפירש"י. אלא כוונתו יתמא וארמלתא שבאו לדין שהיתומים מסלקים את האלמנה. אפ"ה ס"ל לרב דשמין מה שעליה. ולפ"ז יש לומר לפמ"ש הריטב"א והובא באה"ע סימן צ"ט דאע"ג דשמין מה שעליה מ"מ אינו יכול לפשוט בגדיה כי אינו בדין. מ"מ משמעות שלח ופוק לא משמע הכי כמ"ש הב"ש. והנראה דלפי המשמעות של הריטב"א ז"ל דוקא באלמנה ולא בלקיט. דדוקא הבעל לא ניחא ליה דתתבזה. א"כ יש לומר ביתומים יכולים לומר שיתן לה הכתובה והיא תחזיר הבגדים. א"כ שפיר יש לומר דהיינו דקאמר דביתמא וארמלתא הדין הוא שלח ופוק כיון דמיירי בעשו לה היתומים כנלענ"ד. וק"ל:

8 שם א"ל רבא לר"נ וכי מאחר דתנן וכו'. ולכאורה קשה מאי ס"ד דרבא להביא ראיה ממתניתין דמיירי בחייו. דהא ודאי דבחייו קנתה מה שעליה דהא קי"ל דהמזכה לבע"ח אפילו על ידי אחר קונה. א"כ כיון דחייב בכסות אשתו וזיכה לה למה לא תקנה. ואיך יוכל להקדיש דבר שאינו שלו. וכ"ש דאין הגזבר יכול להוציא מידה בשביל ערך דאינו אלא כבע"ח אחר. וע"כ הא דאמר רב שמין מה שעליה. הוא משום דס"ל דכשנתאלמנה חוזרים. והיה נ"ל מזה ראיה לדברי הרא"ש ז"ל דאין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ורגל. והיינו דמדייק ממתניתין דתנן כסות אשתו ובניו משמע דומיא דכסות בניו דאינו חייב להלבישם. ואפ"ה קנו משום דמדעתו הקנה להם במתנה. והוי סבר דה"ה באשתו מיירי בכה"ג דאין בו חיוב והטעם משום דהוי כשאר נותן מתנה לאשתו דקנתה עולמית כדאיתא בפרק חזקת. ובש"ע סימן צ"ט. וע"ז משני דדוקא אדעתא למיקם קמיה. וממילא בגרושה דלא שייך זה כמ"ש הרא"ש אפילו בבגדי שבת ורגל אין שמין. ונ"ל דלדעת הרמב"ם דמחלק בין בגדי שבת ורגל לבגדי חול. דהמקשה הוי סבר דלרב אפילו בגרושה שמין דלא הקנה לה כלל א"כ אף שהוא חייב בכסותה כל זמן שהיא תחתיו אפ"ה אין לה בהם אלא קניו פירות כל זמן שהיא תחתיו. דאי בעיא מגרש לה וצריכה להחזיר. ומדמה דין זה למשכיר בית לחבירו וחזר והקדיש דאסור השוכר לדור בו כדאיתא בערכין דף כ"א והביאו התוס' לקמן דף נ"ט ע"ב. א"כ ה"נ אסורה ללבוש הבגדים. ועיקר הקושיא ממקדש ולא ממעריך. וע"ז משני כי תקני לה וכו'. ר"ל דקנין גמור הוא. ובאמת בנתגרשה אין שמין. אך קשה לי דהא בב"ק דף ק"ב ע"ב משני בתחלה כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו. אלא דמקשה התם ממעריך. א"כ מאי קשה ליה הכא ממקדיש דילמא באמת הטעם משום דאין דעתו להקדיש וממעריך לק"מ. כנ"ל. ותו קשה דלפמ"ש הריטב"א דמשמע מלשון שמין דא"צ אלא לשלם הדמים אבל גוף הבגדים הם שלא. א"כ מאי קשה ממקדיש דלא דמי למשכיר כלל שאינו אלא קנין פירות לבד. וצ"ל דהריטב"א כתב כן לפי המסקנא. אבל המקשה הוי ס"ד דצריך להחזיר הבגדים ממש. כמ"ש באה"ע סימן הנ"ל ע"ש. ויותר נראה דאף לרמב"ם דמיירי בבגדי חול שעשה לה יותר מכדי חיובו לפי כבודם. ועיין באה"ע סימן ע"א וסימן צ"ט מה שכתבתי עוד בזה בפירוש דברי הרא"ש ותשובת הרשב"א. ודוק:

9 שם בגמרא ההוא דאמר נדוניא לברת וכו'. כתב הרא"ש ובספרים כתב ת' זוזי נדוניא לברת. ואותה גירסא נראה לי עיקר דאם לא הזכיר סכום מעות מה חידוש הוא מה דפורני ליתמי וכו' השתא הוי חידוש אע"פ שהזכיר סכום מעות הריוח ליתומים כי לא היה דעתו רק שיתן לה הנדוניא עכ"ל. עוד כתב הרא"ש בעובדא דת' זוזי מחמרא דבסמוך דכתב הראב"ד ז"ל דוקא דאמר מדמי חמרא. אבל אמר מחמרא רווחא לברתא כדאיתא בפרק המקבל ולא דמיה כלל וכו'. נראה דדעת הרא"ש ז"ל דהנהו תרי עובדא חדא מילתא היא דלפי מה שהסכים לגירסת הספרים דאפילו אמר ת' זוזי בפירוש. אפ"ה אמרינן כיון דאמר נדוניא דהיינו שתקנה ממנו נדוניא אמדינן דעתיה שלא היה כונתו אלא על הנדוניא ולא קנתה המעות. וממילא אם הוזל נדוניא רווחא ליתמי. ה"ה אמר ת' זוזי מחמרא כיון דאמר ת' זוזי דהיינו שימכר היין בת' זוזי אמדינן דעתי' שכוונתו היתה על המעות שיהיו בעד היין. וממילא אם נתייקר היין רווחא ליתמי שלא קנה היין. והיינו דכתבו הב"י וב"ח על הטור סימן רנ"ג שכתב הנהו תרי עובדא דחמרא ודנדוניא שלא היה צריך לכפול הדברים ולפ"ז הראב"ד ז"ל דס"ל בעובדא דחמרא דדוקא שאמר מדמי חמרא לית ליה גירסת הספרים ת' זוזי נדוניא דלדידיה דס"ל גבי ד' זוזי מחמרא שקנה היין עצמו ליפות כחו. ה"נ בת' זוזי נדוניא קנתה המעות עצמן. והנה הריטב"א כתב והביאו הב"י שם גבי עובדא דנדוניא שמעתי מרבותי שאין להם לתת עד שתנשא וכו'. אבל האומר תנו ר' זוזי לנדוניתא חייבים לתת לה ר' זוז מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי וכו' ע"ש בדברי הסמ"ע והאחרונים שחילקו בין לשון בנדוניא או לנדוניא. נראה לכאורה דדעת רבותיו כשיטת הראב"ד דליפות כחו משמע דאם נתייקר רווחא דמקבל הוא. כמו שהביא הריטב"א שם סוגיא דגיטין. וס"ל נמי כגירסת הספרים ת' זוזי נדוניא וקשיא להו דלמה לא נימא גם הכא ליפות כחה דת' זוזי דוקא ולכך הוצרך לחלק דהכא מיירי שאמר בנדוניא שאני דמוכחא מילתא שלא היתה כוונתו אלא על הנדוניא. אבל לנדוניא אמר ממילא ליפות כחה. מיהו לפ"ז קשיא טובא על הש"ע בסימן רנ"ג דבסעיף י"ג שם העתיק לשון הטור באומר ר' זוז מייני דיוקרא וזולא ברשות היתומים. ובסעיף י"ו העתיק לשון הריטב"א באומר לנדוניא יוקרא וזולא דידה הוא. דלפמ"ש הרא"ש דליפות כחו לאו לענין יוקרא וזולא אין הכרח לחלק בין אמר בנדוניתא לאמר לנדוניתא. וצ"ל דס"ל דהא דכתבו רבותיו של הריטב"א דבאמר בנדוניתא דעתו שתקנה מיד את המעות. לאו משום הכרח הנ"ל אלא מסברא דנפשייהו הוא. כמ"ש שם דדמי לנותן דינר לעני ליקח בי חלוק דאינו אלא מראה מקום לו וכמ"ש הב"י שם בשם הרשב"א דהוי כאומר תנו מנה למזונת ע"ש נראה דכוונתו למאי דקאמר בסמוך אמר למזונ' ריבה לה מזונת. דהאי. למזונת אינו אלא מראה מקום תלמזונות יתירים. וראיתי בש"ע קטנים הובא שם בהג"ה בשם הגאון אבן העוזר ז"ל שהרבה לתמוה על דברי הב"י וב"ח הנ"ל ועל שאר אחרונים. ולפי הדברים שכתבנו דבריהם נכונים מאוד ודו"ק.

10 שם ע"ב א"ל כ"ש שריבה לה מזונות מה שיש לדקדק בזה מבואר באורך בקונטרס אחרון בסימן צ"ג ושיטת הרמב"ם וש"ע בזה ע"ש.

11 פירש"י ד"ה דנייחד לה בצוואה שכ"מ וכו'. משמע דס"ל דקבלה מהני ועיין בזה בקונטרס אחרון מ"ש בזה אך מה דפירש"י בלישנא אחרינא מטעם דאין האשה ניזונת ממשעבדי. לכאורה צ"ע דהא קי"ל דאשה ניזונת ממתנת שכ"מ דלא עדיפא מירושה דאורייתא כדאיתא בב"ב דף קל"ג וצ"ל דנתן להם במתנו' בריא וקשה מ"ט דר"ל ונראה דר"ל לטעמיה אזיל דאמר לעיל דף מ"ט ע"ב תקנת אושא בכותב נכסיו לבניו דאשתו ניזונת מהם. ומשמע אפילו לאחר מותו כדאיתא שם גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו' וכיון דהכא כתב לבניו שפיר ניזונת מהן ואע"ג דלא קי"ל כתקנת אושא כדמסיק שם. ועיין מ"ש שם דאפילו לאחר מותו לא קי"ל כוותיה מדלא הביאו הפוסקים. וע"ש מילתא בטעמא. מ"מ ר"ל מדשנה לתקנת אושא משמע דס"ל הכי ור"י יש לומר דלא ס"ל תקנת אושא אפילו לאחר מותו ומה דאמר שכנגדי חלק עלי ולא החזיר הדין היינו כדקאמר בסנהדרין דף ל"ג בטעה בשקול הדעת אם אין גדול הימנו א"י להחזיר הדין וז"ש שכנגדי חלק עלי ואין אני יכול להחזיר דינו אף דלית הלכתא כותיה. וללישנא קמא א"ש טפי דר' יוחנן גופא חזר בו כדקאמר בסמוך לדידי מפרשא מיניה דר' יוחנן כיון דאמר למזונת ריבה לה מזונת. ואפשר גם ללשון ב' יש לומר כן דר' יוחנן נמי ס"ל לתקנת אושא. אלא דס"ל ללישנא ב' דקבלה לא מהני כת"ק א"נ דס"ל דמחילה לא מהני למזונת כדאיתא באה"ע ריש סימן צ"ג אלא בשעת נשואין. ועמ"ש שם בקונטרס אחרון דה"ל מוחל דבר שלא בא לעולם וכמו שיבואר לקמן בר"פ אע"פ. אך כיון דהוי משעבדי וליכא אלא משום תקנת אושא בזה בודאי מהני מחילה דמה לי בחייו או לאחר מותו כיון דמחלה מחלה ור"ל ס"ל דלמזונות ריבה ולא מחלה. ובזה א"ש דלא תקשה ללישנא ב' דה"ל כעורכי הדיינין כמ"ש התוס' דברצונה תליא. ודוק:

12 סליק פרק רביעי. בעזר ה' מצודי וסלעי. משגבי וקרן ישעי. המלמד בינה לאנושי. יגה שביב אשי. ויאר עיני בפירושי. לפרק חמישי.

13 פרק אף על פי

14 מתניתין אע"פ שאמרו וכו'. בספר פני יהושע דקדק דסתם מתניתין משמע מלשון אע"פ שאמרו דכתובה דרבנן דלא כר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא ע"ש. ולע"ד נראה כמו שכתבתי לעיל במתניתין דף נ"א דאף לר"מ הכתובה שנכתבת קודם החופה הוא מדרבנן שתקנו שתגבה משעת חופה או שגירשה או שנתאלמנה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה וזה אינו מדאורייתא דאינו אלא מהר הבתולות דהיינו משעת ביאה וטעם התקנה כדי שתכתב הכתובה קודם החופה שתסמך דעתה ותהיה החופה ראוי לביאה ע"ש וזה עיקר הדין דקמ"ל מתניתין הכא דרשאי להוסיף ולא אמרינן דקיצותא עבדו רבנן והיינו בזו הכתובה הנכתבת קודם החופה דמפרסמא מלתא וה"ה שלא לבייש את מי שאין לו אבל פשיטא הוא שכ"א יכול ליתן שטר או שיעבוד אחר הנשואין לאשתו ובזה א"ש נמי לישנא דגוב' ר"ל דגובה משעת חופה כדאיתא לעיל דף מ"ד מגבא מאימתי גביא אחד זו ואחד זו מן הנשואין. וק"ל:

15 תוס' ד"ה אע"פ וכו' והשיב לו וכו'. עיין במהרש"א ובספר פני יהושע שכתבו דמה שהביאו ראיה מההיא דמתנה שומר חנם וכו' משום דהתם בשומר חנם אף באית ליה נכסי משמע דמשעבד גופו דאין חיוב האונסים ושעבוד נכסיו אלא משעה שנאנס כדאיתא לעיל דף ל"ד ע"ב. מיהו לכאורה אין זה ראיה דודאי יכול אדם לשעבד נכסיו שיש לו היום שיהיו משועבדים לאחר ל' יום ולהתנות אף בדבר שלא בא לעולם ואין ראיה לשעבוד גופו היכא דל"ל נכסי. ונראה דעיקר ראייתם מהא דמשני כשקנו מידו וקי"ל דכל קנין במעכשיו הוא דאל"כ הדרא סודרא למאריה וכיון דס"ל דאין שעבוד נכסיו מתחיל אלא משנאנס לא שייך קנין אלא על כרחך דגופו משועבד מהיום והיינו שדקדקו התוס' והביאו שינויא דכשקנו מידו. ועמ"ש לקמן כנ"ל לפי שיטתם ז"ל אלא דאכתי קשה לי. חדא כיון דאין ההוכחא אלא משמואל דמשני כשקנו מידו כנ"ל ותו דבל"ז משמע מדבריהם דלר' יוחנן לק"מ כמו שיבואר לקמן בס"ד א"כ דילמא ס"ל לשמואל כלישנא אחרינא דלעיל דף ל"ד ע"ב דמשעת משיכה מתחייב באונסין. ותו קשה לי על פירושם דאפילו נימא דבשואל אין החיוב מדינא דאורייתא אלא משעת האונס אפ"ה יש לומר כשמחייב עצמו שאני ודלמא באמת בזה משועבדים מיד נכסיו. ודוחק לומר דדייקי לישנא להיות כשואל משמע כשואל ממש ותו קשה לי הא אף לפ"ז ע"כ לא דמי מתחייב עצמו לדין תורה דשואל בשיעבוד הגוף דהא בשואל אפילו שיעבוד הגוף ליכא מעכשיו כדמשמע לעיל שם בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דפטר ואס"ד דכבר נתחייב בשעבוד גופו משעת שאלה הא אין באין כאחד וצ"ל דכוונתם בשיעבוד הגוף מעכשיו לאו בתורת חיוב אלא דמשעבד גופו מעכשיו לשמור הפיקדון שמירה מעולה כמו שואל. והיה נראה קצת ראיה לדבר דאי נימא דמקבל עליו לשלם אם יאנס כיון דאונסיה לאו בידו ה"ל אסמכתא כדאיתא בב"מ בפרק איזהו נשך דף ע"ד ובח"מ סימן ר"ז דכל שלא אמר מעכשיו ואינו בידו הוי אסמכתא. אך זה דוחק חדא דא"כ מאי ראיה הביאו לכאן דלא דמי שיעבוד לשמור לשיעבוד חוב. ותו נראה דאין זה סברא ששיעבד גופו לשמור מאונסים כיון דאונסים אין בידו כלל לשמור כמ"ש. ע"כ אין שייך שום שיעבוד לשמור אלא לשלם אם אנס וע"כ צ"ל דלאו אסמכתא הוא. דכיון דאונסים אין בידו כלל עדיפא טפי ולא הוי אסמכתא כמ"ש התוס' שם בפרק איזהו נשך דדוקא בדבר שהוא בידו קצת ולא הוי בידו לגמרי הוי אסמכתא ע"ש. אמנם לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד מפשטות דבריהם ז"ל דכוונתם כמ"ש הרא"ש ז"ל כיון דסתמא נקיט משמע אפילו לית ליה נכסי ואין מקנה שום נכסים. והא דלא הוכיח התוס' ממתניתין דידן דנקט סתמא יש לומר דודאי פשיטא להו דלר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דיכול לשעבד נכסיו שיהיו לו אף שאין גופו מתחייב מהשתא אלא דקשה להו למאי דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא בשיעבוד החוב וכיון דחוב ליכא אינו יכול לשעבד א"כ יש לומר דמתניתין ר' מאיר הוא כמ"ש לעיל דסתם מתניתין ר"מ אבל התם דמשני כשקנו מידו אפילו ר' מאיר מודה כמ"ש לעיל דכל קנין בעי מעכשיו דאל"ה הדר סודר למאריה והא ודאי דאף לר' מאיר אין הקנין אלא משבא לעולם כדאיתא בר"פ המפקיד משא"כ במתניתין דמקנה נכסים בשטר הכתובה שפיר יש לומר דרבי מאיר הוא. ודוק:

16 ועוד נראה מפשטות דבריהם ז"ל דלר' יוחנן דמשני התם בהאי הנאה דמהימן וכו' לא קשה מידי משום דכשמקבל הנאה ה"ל כמקבל ממון כשאר בע"ח שלוה ממון ואינו מתחייב מעצמו ושפיר משעבד אפילו דבר שלא בא לעולם וצריך להבין דא"כ מאי קשיא להו הכא דהא אמרינן לקמן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת ביאה או משום חיבת חופה כדלקמן א"כ ה"נ יש לומר דבהאי הנאה מתחייב. ונראה דודאי התוספת שפוסק לה בשעת אירוסין כדמשמע במתניתין בסמוך נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין וכו' ודאי מהני כדאיתא לעיל דף מ"ז בחיוב האב או הבעל דמהני בהנאת דאחתוני או בהנאת דחיבת חופה וביאה ולא קשה להו אלא במה שנהגו שמוסיף החתן בשעת חופה דבל"ז היא נשאת לו רק שמוסיף לה מעצמו ואין כאן שום סברא לומר שמקבל הנאה הוי כמקבל ממון. ונראה דהך מילתא תליא בפלוגתת הפוסקים באנ"ע סימן ס"ו סעיף ח' דלדעת הרמב"ם ז"ל דשייך מילתא דרב גידל דכמה אתה נותן לבניך וכו' אפילו במחייב עצמו בשעת החופה דאפ"ה שייך משום חיבת חופה. כמ"ש שם הטעם מפני דהוי מצי לצער אותו א"כ גם הכא לק"מ. אך לדעת המרדכי דלא שייך חיבת אחתוני אלא בשעת אירוסין שפיר הקשו. ונראה מדבריהם דס"ל כוותיה ולפ"ז ממילא דלא קשה מה שלא הוכיחו ממתניתין דידן דמתניתין מיירי שפסק על התוספת משעת אירוסין כנ"ל וזה בודאי מהני כנלענ"ד נכון. מיהו נראה דנהי דלא פסיקא להו להקשות לר' יוחנן משום דה"מ לחלק כנ"ל. אבל אליבא דאמת דאדם יכול לחייב גופו א"צ לזה ואף לר"י בעינן ששעבד גופו כמשמעות הפוסקים דהא קי"ל כר' יוחנן שם. ואפ"ה כתבו הכא דבעינן ששעבד גופו. וק"ל:

17 ועיין בלשון הרא"ש ז"ל דמשמע ליה דמתניתין דידן איכא לאוקמא בדאית ליה ומתניתין דהשוכר משמע בכל ענין ואפשר משום דאין דרך להוסיף בדאין לו כדמשני דהוי אמינא דקיצותא עביד שלא לבייש את מי שאין לו משמע דבאית ליה איירי:

18 בא"ד דבשלמא כשיש לו וכו' ואפילו נאבדו וכו'. משמע דס"ל דבזה שפיר מתחייב ומשעבדי נכסיו ולא משמע כן מלשון הרא"ש ז"ל תדע דמסיים לשיטת הי"מ דהודאת בע"ד דאין טעם זה מספיק לנכסים שידוע שלא היה לו באותו שעה ולדברי התוס' כיון שהיה לו נכסים כפי הודאתו מועיל אפילו נאבדו וקנה אחרים. ונלע"ד דלשיטת הפוסקים בח"מ סימן ר"י דמקנה דשל"בל עם דבר שבא לעולם קנה שתיהן א"כ ה"נ יש לומר כיון דחל על נכסימן שיש לו באותו שעה ה"נ חל על נכסים שקנה אחר כך והתוס' והרא"ש ל"ל סברת הפוסקים אלו. וק"ל:

19 והנה לכאורה קשה על הרא"ש דע"כ מוכרח דנאבדו וקנה אחרים מהני מהא דר' ינאי דבסמוך דאמר דתנאי כתובה ככתובה לענין שבח והטעם הוא משום דה"ל ראוי קשה מאי איריא שבח תיפוק ליה דאפילו נכסים שקנה אח"כ לא משתעבדי לתוספת בשלמא לדעת התוס' יש לומר שהיה לו נכסים אחרים ונאבדו וה"א דתגבה דשבח וא"ל שדבח לא דמי לקנה אח"כ משום דמגוף השדה אתי זה אינו דהא משבח ילפינן בב"ב דף קנ"ז דמשתעבדי לב"ח נכסים שקנה אחר הלואה. ומיהו לפמ"ש לעיל דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מהני בודאי חיוב התוספת וה"מ הרא"ש ז"ל לאוקמי מתניתין כדר"מ כמ"ש לעיל באמת לשיטת התוס' אלא דהרא"ש ניחא ליה טפי לאוקמי אפילו כרבנן וביש לו נכסים אבל ר' ינאי איתא ביבמות דף צ' דס"ל כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר הוצרך לומר בשבח משום דהוי ראוי ואפילו אי נימא דמלון הש"ס הוא הנ"מ אלו מ"מ אין קושיא כיון דאליבא דר' ינאי קאמר. ודוק:

20 עוד מצינו חילוק לשון הרא"ש ז"ל מדברי התוס' ז"ל שכתב וז"ל וגם אינו משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד אלא לכשתתאלמן וכו' ולכאורה אינו מובן דהא באמת השיעבוד מיד הוא דגובה משעת הנשואין כדאיתא לעיל דף מ"ד ובכמה דוכתין ומה נ"מ שהתשלומין אינו אלא לכשתתאלמן או תתגרש. ונראה דדעתו ז"ל דהמ"ל דנהי דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ מצינו בפירות דקל דמהני תפיסה כדאיתא בב"מ דף ס"ו דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ועיין בח"מ סימן ר"ט ס"ד בהג"ה וז"ל וה"ה בשאר דברים שלא באו לעולם אפילו לא תפיס אלא כתב לו שטר ומסר לו השטר כמאן דתפס דמי. ועיין בט"ז שכתב שם דאפילו כתב שטר בשעת מכירה מהני א"כ הוי אפשר לומר דה"נ כיון שכותב לה אמרינן לענין זה דהשטר העומד לגבות כגבוי דמי ושפיר חל השיעבוד על הנכסים הבאים אח"כ ברשותו דלגבי שיעבוד כתפס דמי ועל זה קאמר כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא לכשתתאלמן לא שייך לומר דהוי כגבוי כדמקשה הש"ס לקמן דף פ"א והא בעי' כשתנשאי לאחר וכו' ונראה דהוצרך הרא"ש ז"ל לזה דהא דבאמת ה"מ התוס' להביא ראיה מהא דקאמר לקמן ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר דאע"ג דלא לוה ממנו מעות מעולם מהני ומשמע אפילו ל"ל נכסי השתא מדקתני סתמא כמ"ש הרא"ש ז"ל בהאי דמתנה שומר חנם להיות כשואל אלא דהתוס' דהכא הוא בשם ר"י דס"ל התם כשיטת רש"י ז"ל בר"פ הנושא דמיירי בהודאה אבל הרא"ש דס"ל כשיטת הר"ת שם דמיירי במתחייב מעצמו ע"כ צ"ל משום דהוי אפשר לחלק דהתם בשטר יש לומר דכשבאין הנכסים לידו ה"ל השיעבוד כאלו כבר מוחזקין תחת יד בעל השטר ומהני תפיסה בדבר שלא בא לעולם אבל בכתובה לא שייך זה כנלענ"ד. ודוק:

21 רש"י ד"ה תנאי כתובה וכן מזונת וכו'. כתב הר"ן דמ"ש וכן מזונת לא בא לומר שיהא בכלל לשון כתובה דא"כ היכי שקלינן וטרינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא. הרי מחלה הכל וכו'. ולע"ד נראה ליישב לפמ"ש לעיל שם פרק נערה לתרץ קושיא הר"ן שם מס"פ הנושא דמהני מחילה אף למזונת. תירצו דהתם בס"פ הנושא למוחלת ליורש"י עצמן ודאי מהני דהוא נכלל מחילת הכתובה. אבל במוחלת הכתובה לבעל אין המזונת שלאחר מותו בכלל משום דמן הסתם אין דעתה על זה ע"ש. ומשאר טעמים שכתבו שם. א"כ שפיר יש לומר דהכא מיירי במוחלת ליורש"י ועוד היה נראה דיש לומר דכשמוחלת לבעל אפילו מוחלת בפירוש מזונת דלאחר מיתה ה"ל מוחלת דבר שלא בא לעולם ולא מהני המחילה דאין החיוב מתחיל עד אחר מותו ושקלא וטריא דפירק נערה אינו אלא אם נימא דכיון שמחלה הכתובה אבידה ממילא מזונותיה ועמ"ש בסוף פרקין דלעיל א"כ יש לומר דהכא מיירי אפילו במוחלת לבעל דר' ינאי לשיטתיה דס"ל ביבמות אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכ"ש שמואל אלא דלע"ד יש לומר דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא מהני מחילה לבעל על מזונת שלאחר מותו דהא לא עדיף ממוכר ונותן לאחר שלשים יום. דקי"ל דאם מת בטל המכירה. אם כן ה"נ מה יועיל מחילה שמחלה לבעל לאחר מותו דכיון שמת בטלה המחילה. וא"ל דהוי כמוחלת ליורשים דהא מחילת הכתובה לבעל. ואיך נכלל בו מחילת המזונת ליורשים. ומחוורתא כמ"ש לעיל דהכא מיירי במוחלת ליורשים עצמן. וק"ל:

22 פירש"י ד"ה למוכרת וכו'ומכרה את הכל וכו'. לכאורה קשה במוכרת ונחזי אי דמי כתובה בטובת הנאה. או דמי תוספת. דמסתמא קאמר אפילו התוספת הוא כפלי כפליים. כדמקשה בב"ק דף מ"ו ונחזי אי דמיא רדיא לרדיא וכו'. וצ"ל דליכא שום אדם דקרי לתוספת תוספת דבכה"ג אין הדמים ראיה כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הספינה. ועוד קשה דהא מקשה בב"ב דף ע"ח גבי צמד ואי אין הדמים ראיה ולהוי בטול מקח. ומשני דאין ה"נ. ולמאי דס"ל להרא"ש והובא בח"מ סימן ס"ו דאף דאין אונאה לשטרות מ"מ ביתר מפלגא יש אונאה א"כ צ"ל דבאמת אי הוי יתר מפלגא ה"ל ביטול מקח דאף דהבעל מוחזק אם מכרה לו אפ"ה כיון דכולי עלמא קרי לתוספת שם כתובה הכל בכלל. מיהו לא ידענא מנ"ל לפרש כן דה"מ לפרש כמו שפירש בתובעת. וכן כמו שפירשו התוס' בתובעת דאם תבעה הכתובה עצמה יש לה מזונת וה"נ יש לומר לפירש"י אם מכרה התוספת אין לה מזונת. דהא ס"ל כר"ש דמקצת כסף ככל כסף. ולפירוש התוס' אם מכרה הכתובה עצמה ולא התוספות יש לה מזונות. מיהו לפמ"ש המפרשים דס"ל לרש"י דתובעת מודו רבנן דאפילו תובעת מקצתה איבדה מזונותיה דטעמא משום תביעה בבית דין ואיכא בזיון הבעל יש לומר דכי היכי דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל דתובעת כפירוש התוס'. כמ"ש הר"ן דמשמעות לשון ולתובעה הוא משמע בשביל שתובעת התוספת ולא בשביל שלא תבעה. ה"נ לא ניחא ליה לפרש דאם מכרה הכתובה ולא התוספת יש לה מזונת דזה אינו במשמע בלשון ומוכרת. דזהו בשביל שלא מכרה. מיהו ה"מ לפרש לפמ"ש הרא"ש דף צ"ו ע"ב וקי"ל כותיה דאם מכרה מקצת הכתובה יכולים היורשים לסלק כתובתה אע"ג דקי"ל כאנשי גליל. א"כ ה"נ יש לומר דאם מכרה התוספת יכולים היורשים לסלק כתובתה ולפטור ממזונת ואפשר דכיון דכתב הרא"ש הטעם משום דכל אחת תגבה כתובתה ותשאיר פרוטה. מ"מ בתוספת לא שייך זה. כיון דנשאר כל עיקר הכתובה יש לה מזונת ועמ"ש לקמן גבי כל זמן בבית אביה וצ"ע. מ"מ נראה לפי שיטת התוס' דמפרשי בתובעת שלא הפסידה כששיירה התוספת ה"נ יש לומר במוכרת. ובזה א"ש דלפי שיטת התוס' בפוגמת דמיירי בשני שטרות א"כ לא מיירי בענין אחד דהא במוכרת ע"כ צ"ל לפירש"י בשטר אחד דאל"ה לא שייך לומר שמכרה התוספת דהא בעינן כתיבה ומסירה א"כ נחזי אי מסרה לו שטר התוספת או לא. ולפמ"ש לענין מזונת שפיר מיירי בשני שטרות ורש"י לשיטתיה דמיירי הכל בשטר אחד. ודוק:

23 שם בד"ה ולפוגמת הא דלא פי' כפשטיה כמ"ש התוס' דאם קבלה על הכתובה צריכה שבועה גם על התוספת והא לא נשמע מהא דקאמר ולשבועה דקמ"ל דפגימת כתובה מהני להתוספת. ולכאורה היה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמשנה מפורשת היא לקמן דף פ"ז היתה כתובתה אלף זוז היא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה משמע דלא תפרע כלל אלא בשבועה. וצ"ל דמהתם ה"א כשאומרת שנתפרע על עיקר כתובה דמסתמא פריעת מנה ראשונה הוא על עיקר הכתובה ואכתי לא ידענא באומרה בפירוש שקיבלה על התוספת דמהני בפגימות כתובה אלא לשיטת התוספות צ"ל באמת כמו שכתבו דקמ"ל בשני שטרות ורש"י ל"ל הך סברא כיון דשטר בפני עצמו לא נפגם. מיהו לפ"ז צ"ל הא דקאמר בסמוך ולשבועה אע"ג דקתני במתניתין שם בהדיא בפוגמת ועד אחד מעיד שהיא פרועה אפילו היתה כתובתה אלף זוז לא תפרע אלא בשבועה מ"מ קמ"ל לענין הנפרעת שלא בפניו ומנכסי יתומים ולקוחות דאינו מפורש שם במתניתין שהיה כתובתה בתוספת אך זהו דוחק גדול דמה"ת נחלק בין הנשבעים ונוטלין כיון דתנן במתניתין בפוגמת ועד אחד ה"ה לאינך ותו דלא משמע כן מלשון רש"י לקמן בד"ה ולשבועה דנקט נמי עד אחד מעידה שהיא פרועה. והעיקר בזה נלענ"ד דהוצרך הכא לפוגמא ולשבועה דלא נשמע ממתניתין לקמן משום דבאמת קי"ל דגילגול שבועה מדאורייתא ואפילו לא טען הבית דין מגלגלין אפילו בנשבעין ונוטלין כמבואר בח"מ סימן צ"ד א"כ פשיטא היכא דצריכה לישבע על עיקר הכתובה צריכה לישבע נמי על התוספת מצד גילגול אפילו אם לא היתה תנאי כתובה ככתובה וע"כ צ"ל דמיירי הכא בפוגמא לפירש"י דקמ"ל דפגימות תוספת מהני להשביעה על עיקר כתובה היכא דאין הכחשה בתוספת כגון שמודה הבעל על התוספת דלא פרע ואין מכחיש אלא על עיקר כתובה אי נמי דליכא נכסי כי אם על עיקר כתובה אי נמי שהיא אינה רוצה להפרע עתה אלא עיקר הכתובה אפילו הכי צריך שבועה וכן לקמן ביתומים ולקוחות מיירי בהכי היכי דליכא נכסי או שהיא אינה רוצה להפרע רק התוספת אי נמי שכבר נשבע על עיקר הכתובה בפירוש. וכל זה אינו נשמע ממתניתין לקמן. ודוק:

24 ונראה לפרש טעמא דרש"י ז"ל דלא ניחא ליה לפרש כפירוש התוס' דפגימות הכתובה מהני לישבע על התוספת דא"כ תקשה להיפך למה ל"ל תו ולשבועה כיון דכבר נשמע בפוגמת דצריכה שבועה על התוספת ה"ה דנשמע דנשבעת על התוספת כשאר נשבעין ונוטלין דמ"ש כנ"ל. ודוחק לומר דנקט ולשבועה כי היכא דנדע מיתורא דלפוגמת דפגימות כתובה מהני לתוספת והוצרך לפרש דלפוגמת היינו דפגימות התוספת מהני לישבע על העיקר אבל על התוספת בעצמו ה"א דאין צריך שבועה כלל דלא תיקנו בתוספת שבועה מטעם שיבואר בס"ד לקמן שיטת רש"י ז"ל והתוס' דמפרשי דלא תגבה גם התוספת אלא בשבועה באמת אזלי לשיטתם שפירשו לקמן ובשבועה בענין אחר כמו שיבואר שם בס"ד וק"ל:

25 ועוד נראה דיש לומר הא דלא פירש"י ז"ל כפי' התוספות בפוגמת דפגימת כתובה מהני על התוספת דס"ל לרש"י ז"ל כיון דקי"ל אסור לאדם להשהות אשתו בלא כתובה א"כ ממילא כשיושבת תחת בעלה לא מבעיא כשמקבלת סתם מסתמא קיבלה על התוספת אלא אפילו כשמקבלת בפירוש על עיקר הכתובה אפ"ה ממילא נעשה מן התוספת עיקר כתובה דהא משום הכי אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת כדין המקבלת כתובתה או מוחלת לבעלה דקי"ל דאסור לדור עמה עד שיכתוב לה כתובה אחרת אלא כיון דאיכא תוספת חזר התוספת לעיקר כתובה א"כ אפילו יהיה התוס' אלף זוז מ"מ כיון דנגד מה שקיבלה על עיקר הכתובה איזה סך חזר זה הסך מן התוספת להיות עיקר כתובה. וממילא דהדר ה"ל כקיבלה על התוספת כיון דעיקר כתובה נשאר על התוספת ולא ניחא ליה לפרש. דמיירי שהפגימה על הכתובה היה לאחר גירושין כבר דלשיטתיה אזיל כמו שיבואר בסמוך דס"ל דהא דצריך לאשמועינן הכא טפי משאר שטרות דעלמא דצריכין שבועה הוא משום דמיירי בפרעון בהיותה תחתיו דהוי כמו בתוך זמנו כמו שיבואר לקמן א"כ ע"כ צ"ל שקיבלה בהיותה תחת בעלה. ודוק:

2 רש"י על כתובות פתח ↗

אין לה מזונות - באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה:

19 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, תָּא שְׁמַע: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ, וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִין, וְאֶת הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין.

20 בבא מציעא פתח ↗

וְאָמַר רַב נַחְמָן: מוֹדֵינָא דְּאִי שָׁמֵיט וְאָכֵיל – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ! הָתָם זְבִינֵי, הָכָא הַלְוָאָה.

23 רש"י על כתובות פתח ↗

ולשבועה - לכל מילי דשייכא לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב לקמן כתובות פז. דבעו שבועה אף תוס' נמי בעי שבועה ואע"ג דפוגמת בהאי כללא איתיה איצטריך למינקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספת מהניא להשביעה כפגימת כתובה:

« הפלאה על כתובות נ״ג ×¢×´×‘ הפלאה על כתובות נ״ה ×¢×´× »